Shemittah veYovel 10 – שמיטה ויובל י‏ – Mishneh Torah

(א) מצות עשה לספור שנים שבע שבע^א ולקדש שנת החמישים, שנאמר ״וספרת לך שבע וכו׳ וקדשתם את שנת החמישים״ (ויקרא כ״ה:ח׳-י׳). ושתי מצוות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד.

It is a positive commandment to count sets of seven years¹ and to sanctify the fiftieth year,⁠² as [Leviticus 25:8-10] states: "And you shall count seven years for yourselves... and you shall sanctify the fiftieth year.⁠" These two mitzvot are entrusted to the High Court³ alone.⁠⁴

1. Sefer HaMitzvot (positive commandment 140) and Sefer HaChinuch (mitzvah 330) includes the commandment to count the sets of years among the 613 mitzvot of the Torah. As the Rambam states in Sefer HaMitzvot the mitzvah is not to count a 50 year cycle, but rather to count seven sets of seven year cycles.

2. Sefer HaMitzvot (positive commandment 136) and Sefer HaChinuch (mitzvah 332) includes the commandment to sanctify the fiftieth year among the 613 mitzvot of the Torah. In Sefer HaMitzvot, the Rambam explains that the sanctification of the year is reflected in considering the produce of that year ownerless.

3. The Sanhedrin, the court of 71 judges which served as Judaism's supreme Rabbinic authority.

4. I.e., their fulfillment is not incumbent on each person individually, but on the people as a whole, and hence, on the High Court, who acts as their agent.

א. ד (מ׳שנים׳): שבע שבע שנים. אך במנין המצוות שבראש ההלכות: לספור השנים שבע שבע.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחאור שמחשבת הארץעודהכל

מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שֶׁבַע שָׁנִים וּלְקַדֵּשׁ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:ח׳) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים וְגוֹ׳ (ויקרא כ״ה:י׳) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. וּשְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ מְסוּרִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד:

בבלי ראש השנה כ״ו:

מצות עשה לספור וכו׳. זה מבואר בכתוב:

(א-ג) מצות עשה לספור שבע שנים וכו׳ ומאימתי התחילו למנות מאחר י״ד שנה וכו׳ – בפ״ב דערכין (דף י״ב:).

ומ״ש: שנאמר שש שנים תזרע שדך – כלומר דלא קרינן שביעית אלא היכא דהוי שדך המיוחד לך ועד שעברו שבע שכבשו ושבע שחלקו לא היה שדה מיוחד לכל אחד:

ומ״ש: י״ז יובלים משנכנסו לארץ וכו׳ עד ושנת ל״ו ביובל היתה – בפרק בתרא דערכין:

כתב הראב״ד: י״ז יובלים מנו ישראל א״א זה הוא לדעת רבי יהודה וכו׳. כלומר ואם כן קשיא דידיה אדידיה כי כתב י״ז יובלות מנו דהוי אליבא דר״י וכתב ששנת ל״ו היתה שנה שחרב בה הבית דהוי אליבא דרבנן ותירץ הר״י קורקוס אמת הוא כי שם בגמרא הביאו ברייתא זו להקשות ממנה למאי דאוקימנא ברייתא אחרת שאמרו בה וכן בשניה פירוש שגם בית שני חרב במוצאי שביעית כר׳ יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דבית שני עמד ת״כ שנה שמונה יובלות ועשרים שנה הוצא שמונה שנים משמנה יובלות נמצא כ״ח שנים שהם ד׳ שמטות נמצא שבמוצאי שביעית חרב בית שני ועל זה מקשה אי ברייתא ר׳ יהודה קשיא בית ראשון דלדידיה בית ראשון לא חרב במוצאי שביעית דתניא י״ז יובלות וכו׳ ואילו לר׳ יהודה הוסף י״ז שנה של י״ז יובלות נמצא בשלש בשבוע חרב הבית אבל לא מפני זה אתיא ברייתא כר׳ יהודה דוקא דלעולם כר״ע אתיא ולאו דוקא י״ז שנים של יובל אלא מנין יובלות קאמר וכיון שמן היובל הי״ז מנו רובו חשיב ליה שהרי לא אמרו י״ז יובלות עשו דודאי לא עשו אלא ט״ז אבל מנין י״ז הם אע״ג דבצרי להו י״ד שנה מ״מ כיון שמן הי״ז מנו ל״ו שנה שפיר שייך למיתני י״ז יובלות מנו דמנין י״ז מנו וכן נראה מלשון רש״י דברייתא כר״ע אתיא ובודאי דכיון דסתמא מיתניא אין להעמיד אותה כיחידאה ומנו קתני ולא עשו כאשר דקדקתי ומנו רוב יובל הי״ז קאמר ובפירוש כתבו התוספות שם דההיא ברייתא אתיא כרבנן דלר׳ יהודה לא אתיא מה שאמרו שם בברייתא שאם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחלת יובל מוכח דלרבנן שייך לומר י״ז יובלות מנו עכ״ל.

ומ״ש: נמצאת אומר בשנת אלפים ותק״ג וכו׳ – כל זה מבואר בהקדמה ששנה שיצאו בה ישראל ממצרים היתה שנת אלפים ותמ״ח ליצירה כדאיתא בפרק קמא דע״ז עלה ט׳ ומ׳ שנה שהיו במדבר וי״ד שכבשו וחלקו סך שני אלפים ותק״ב ומשנה שאחריה התחילו למנות.

ומ״ש: מר״ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה – כלומר שהעולם התחיל להבראות בכ״ה לאלול למולד בהר״ד שהוא מולד תהו ואדם הראשון נברא ביום ו׳ והוא ר״ה ומולדו וי״ד וקאמר רבינו שכשאנו מונים כך שנים לבריאת עולם הוא מר״ה של מולד וי״ד ולא מר״ה של מולד בהר״ד שהוא מולד תהו שבאותה שנה התחילה היצירה שאין אנו חוששין אלא על יצירת האדם שהוא עיקר בריאת העולם.

ומ״ש רבינו: שת״י שנים עמד בית ראשון – כלומר מאחר שכתוב שבת״פ שנים ליציאת מצרים נבנה הבית והבית עמד ת״י שנים סך תת״צ הוצא מהם מ׳ שנה שהלכו במדבר ישארו תת״נ שהם שיעור י״ז יובלות הוצא מהם י״ד שכבשו ושחלקו נשארו תתל״ו נמצא שחרב הבית בשנת ל״ו ליובל והיא שנה שאחר שמטה ולפיכך קראה מו״ש שהרי שנת ל״ה ביובל היתה שמטה:

כיון שחרב הבית וכו׳ ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא וכו׳ ומשנה זו התחילו למנות – בפרק ב׳ דערכין (דף י״ב י״ג) וכרב אשי.

ומ״ש: אע״פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות – בפרק בתרא דערכין (דף ל״ב ל״ג) ופי׳ רש״י ודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרים משום יובל ולא שדות של מוכר חוזרות אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכים למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומם שלסוף שבע השמטות היו מניחים שנת החמשים שלא היו מונים אותה לשמטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה שלאחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטין והיו השמיטין שלא במקומן:

מצות עשה לספור שבע שנים וכו׳. והיו מברכין על ספירתם כ״כ התוספות מנחות (דף ס״ה) ד״ה וספרתם:

מצות עשה לספור וכו׳. רבינו לא הזכיר אם טעונין הבי״ד ברכה במצוה זו דמאי שנא מספירת העומר דכתיב בה וספרתם וטעון ברכה כמ״ש רבינו ספ״ז דתמידין ומוספין והתוס׳ במנחות דף ס״ה ע״ב כתבו דשמא היו מברכין עיי״ש נסתפקו בדבר מפני שלא מצינו ברכה זו לחז״ל ועיין מה שכתבתי לקמן הל׳ י׳:

בשנות השמיטה לדעת ר׳ יהודה דסובר דיובל עולה למנין שבוע, הנה שיטת הירושלמי כך דיובל מנין מיוחד ושביעית מנין מיוחד ויובל לעולם הוא שנת החמישים, היינו דמ״ט שנה בין שנת יובל זה ליובל הבא מלבד שנות היובל עצמן, רק דיובל מנין בפני עצמו ושמיטה מנין בפני עצמו, ולפ״ז בשנה של היובל בפעם הראשון הי׳ מתחשב לתחלת שנות השמיטה ויובל השני שמנו בני ישראל היה שנה השנית משמיטה ויובל הג׳ הי׳ שנה השלישית משמיטה וכן עד עולם היה בשנה אחרת מהשמיטה מהיובל הבא לפניו, ולפ״ז היה פעמים היובל בשנות השמיטה, כן מתבאר משיטת ירושלמי בפ״ק דקדושין ה״ב, ז״ל ברם כמ״ד היובל עולה ממנין שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע, ויעוין מראה הפנים שהעיר בזה. ובאמת לפ״ז א״ש הברייתא שהובאה פרק קונם יין (דף ס״א) אמרו לו לר׳ יהודה הרי הוא כו׳ אמר להם לדבריכם הה״א ועשת את התבואה לשלש השנים הרי כאן ארבע. ויש לדון דאטו לדידיה מי ניחא ויעוין רש״י שם שפירש להאי פירכא לדברי הכל היא כו׳, ולפ״ז א״ש דרוב שנים היובל אינו אחר שנת השמיטה ואינן אסורים לחרוש ולזרוע רק שנת השמיטה והקציר של ששית הוא לשביעית ולשמינית ולששית עצמה ואין כאן רק שלש שנים. ובאמת כל השמועות דבבלי בפ״ב דערכין א״ש וגם שמועה דקונם יין דבעי שנת החמישים כו׳ יש לפרש קצת. אמנם בערכין (דף כ״ד) דאמר לר׳ יהודה נשארין מ״ח שנים לענין שדה אחוזה וחשיב לשנה סלע ושתי פונדיונין מוכרח כפירוש הקדמונים דיובל תמיד בתר שנת השמיטה ויובל עצמו מתחשב לשנות שמיטה וגם לחשבון יובל ודלא כפירוש הירושלמי, והאו״ת בסי׳ ז׳ באורים כתב כפירוש הירושלמי לר״י ולא הרגיש דבבלי פליג:
ומה נעים לפ״ז דברי הירושלמי פרק היו בודקין ולא תנינן באי זה יובל שאין הדבר מצוי, וזה כפירוש רש״י בבלי שאין עדים ממתינים עדותן מיובל לחבירו אשכח תני ר״ש בן יוחי אומר אף באיזה יובל וקימונה בהוא דעאל ובהוא דנפק, ופירושו אע״ג דשאלינן באיזו שבוע כיון דסבר כר״י וכפירושו נמצא דאם יובל באמצע השבוע הרי שני יובלים בשמיטה אחת שלשה שנים קודם יובל ושלשה שנים בתר יובל, א״כ אף דידעינן באיזו שמיטה צריך למישאל עוד באיזה יובל, וזה דוקא בעת בוא היובל ועת צאתו שיכול להיות אז בתוך שמיטה אחת שני יובלים ונכון מאוד:
ודע דבפ״ק דעו״ג (דף ט׳) הגירסא הנכונה והברורה בגמרא, שחשבון שלנו הוא לענין בהר״ד שנה הקודמת שמצאנו זה ברבינו אשר טרחו המחברים בזה, הוא דברי רז״ה בספר המאור וכן גירסתו, האי מאן דלא ידע שני בשבוע לישיליה לתנא דסדר עולם כמה חשיב ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ולשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי ונחשיבינהו בשבועי עכ״ל. וא״ש דלפי זה קאי על מנין השנים של כל ימות עולם, והמכוון דבשנת ג׳ אלפים תת״ל למנין בהר״ד חרב המקדש וכי תחשוב מג׳ אלפים ת״ת תרתי מכל מאה הרי מל״ח מאות שבעים וששה שנים, שדינהו אפרטי על שלשים שנים הרי מאה וששה שנים שקול ממאה שנים תרתי נשאר שמונה שנים הרי במוצאי שביעית, וכן החשבון עד היום כגון עד שנת חמשה אלפים תרמ״ט, הרי מחמשים וששה מאות שקול תרתי מכל מאה הרי מאה ושנים עשר שנים שקול תרתי ממאה נשאר י״ד ומ״ט הרי שנת השמיטה ונ״א היא ב׳ לשמיטה. ולפ״ז יתכן דשמועה זו אזלא כרבנן דבזמן הבית היה מנין יובל ובמאה שנים נשלמו שני יובלות עם השמיטין רק כיון שחרב הבית אז השנים של יובל עולין למנין שבועות כיון ששני חריש וקציר הן והגמרא נקטא החשבון למנין העולם דאתיא מנין השמיטה שפיר לרבנן דשית קמייתא לא קדיש עזרא ואשתכח דשנת תר״א הי׳ מוצאי שביעית וזה כשיטת הגאונים שהביא רבינו ונכון מאוד. רק רבינו מפרש דשנת ת״כ חרב הבית ושנת החורבן איתחשיב מתשרי שלאחר החורבן יעו״ש, ויען כי הענין עמוק קצרתי רק באתי להזכיר גירסת הרז״ה ופירושה. ולדעתי קאי על חשבון שנות עולם לא על שנות החורבן ושנים של הבית אמר דנחשוב, ולזה אמר לתנא דסדר עולם דחשיב למנין שני בריאת עולם דספרא חשיב לשטרות ותנא לעיל לחורבן ותנא דסדר עולם חשיב לבריאה ודוק:

{מקונטרס אחרון לפ״י ה״א}

שיטת הרא״ם בספר יראים היא, שהשמטת חוב בשביעית היא רק מצוה על המלוה שישמיט, אבל כל זמן שלא אמר המלוה ״משמט אני״ חייב הלוה לפרוע החוב, וכ״ז שאינו מחזיר החוב הוא בכלל לוה רשע. אלא שכשהלוה תובע את המלוה לב״ד, שיקיים מצותו וישמט, אז כופין ב״ד את המלוה שיאמר: משמט אני, כמו שכופין על כל מ״ע שבתורה. אלא שחידש שם עוד הרא״ם, שאין כופין ע״ז כ״א ב״ד סמוכין, הראוים לדון דיני קנסות, מפני שעיקר הכפיה דיני⁠־קנסות היא, ואין דנים דיני קנסות כ״א סמוכים, ואפילו ד״מ אין דנים כ״א דבר שיש בו חסרון⁠־כיס ומילתא דשכיחא. וסבר הרא״ם, שמה שישלם הלוה את חובו אינו נקרא חסרון⁠־כיס, שהרי באמת ראוי הוא שיפרע חובו, אלא שהתורה חדשה שהוא אינו צריך לפרע, ע״י הפקעת שמטה, וכיון שמה שפטרתו תורה, לפי דעתו של הרא״מ, הוא רק אחר שיאמר המלוה משמט אני, אבל קודם לכן לא פטרה כלל, א״כ כשמשלם אינו מפסיד מאומה, והוא משלם את מה שראוי לו לשלם, אלא שע״י הכפיה, ב״ד יכולים לזכות את הלוה בריוח, אבל אין זה נקרא דבר שיש בו חסרון⁠־כיס. גם י״ל דזה הוי מילתא דלא שכיחא, כיון שאינו נוהג אלא בשביעית.

ועכ״פ פשוט הוא, דמודה הרא״מ, דהא דקיי״ל שבשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו זה נוהג גם בזמן הזה, שהרי משום הכי מעשינן אגיטי משום דשליחותייהו קא עבדינן. ודברים כאלה נעשים גם בב״ד בזה״ז, שהם נקראים ״יש בהם חסרון כיס״ ו״שכיח״, כקבלת גרים ועישוי גיטין, וכד׳ התוס׳ (גיטין דף פ״ח ב׳ ד״ה במילתא), ולא אמר הרא״מ כלל זה שאין כפיה נוהגת בזמן הזה, אלא בעניני ממון, - וע״ז יש לנו כללא דבעינן מילתא דשכיחא ויש בו חס״כ, אבל בשאר מצות ודאי כופין בכ״מ. ודלא כבעל פירוש ״תועפות ראם״ לספר יראים, הנדפס מכ״י פארמא, שנדחק לדעת הרא״ם: איך כפו בבבל על כיבוד או״א, ורצה לחדש שהיתה הכפיה על כאו״א והעונש - על העבר, ובאמת לא מצינו כלל במ״ע עונש על העבר רק כפיה על להבא

¹ גם פשוט, שהיו נוהגים גם בבבל לכפות על המצות שהדין נותן לכפות עליהן, שבודאי אין לנו חס״כ ונעילת⁠־דלת יותר מזה, כשיתבטל כל כח ב״ד למצות המחויבות לכל ישראל. אלא, שהעיקר הוא, כמו שכתבנו, שלא אמר הרא״מ את דברי חידושו כ״א לענין דבר התלוי בממון כמו השמטת החוב, - ולא בשאר מצות.

1. ובכי״ק ״באר אליהו״ לביאור הגר״א חו״מ סי׳ א׳ ס״ק כ״ה כ׳ בזה״ל:
והנה בביאור הענין בחילוקי הקנסות, בין אותן שדנין בזה״ז לאותן שאין דנים אותם, נראה שדברי הרי״ף שכתב בהגוזל קמא, בסוגיא דההוא גברא דגזל פדנא דתורא, שדנין כל קנס כיו״ב, ובפ׳ השולח, בקנס של מוכר עבדו ובהמתו, כתב בשם גאון שאין דנין כזה בחו״ל, שמשמע מזה שדוקא קנס של שעה דנין ולא קנס קבוע, אע״פ שהוא מדרבנן, ודברי המרדכי, שכתב בשם רבינו ברוך, שכל קנסות של חכמים שקנסו ע״י תקנתם גובין דמשמע אפילו קנס קבוע, כגון ההוא דמוכר עבדו ובהמתו לנכרי, אינם סותרים זה את זה ביסוד שלהם ובעיקר סברתם, אע״פ שיש מחלוקת ביניהם בענין הקנס ההוא של מוכר עבדו ובהמתו לנכרי. והיינו שמתחילה הביא במרדכי שם דעת הרא״מ בספר יראים, ששיטתו היא שחובת המלוה לומר משמט אני בחוב שעבר עליו שביעית, וכל שלא אמר כן אין החוב משמט, וגובין מהלוה, אלא שב״ד חייבין לכוף את המלוה לומר משמט אני, ואם אינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו, כדין עשה לולב ואינו עושה סוכה ואינו עושה, וכתב שהך דינא, לכוף במכות על דבר של ממון, אין דנין בחו״ל, כיון שאינו בכלל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. ולכאורה נראה דתרתי קאמר: א) שאין לכופו במכות בכל מילי, אפילו כשאינו דבר שבממון, משום דס״ל כמו שביארו תוס׳ פרק המגרש דפ״ח ב׳, ד״ה לפניהם, דבמידי דעישוי בעינן ב״ד סמוכין, והיינו אפילו כשאינו דבר של ממון, כהא דמעשי׳ לגיטין, אע״ג שגיטין בעצמן אינם צריכים ב״ד מדינא, מ״מ כשהוא בא לעישוי צריך ב״ד דוקא, דהיינו מומחין. וכ״כ ביתר ביאור בסנהדרין דף ב׳ ע״ב ד״ה ליבעי וז״ל: ונראה לפרש, דבגיטין לענין מילי דכפיה איירי, דאהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוה יתיב וקא מעשה אגיטין, א״ל והא אנן הדיוטות אנן (כלומר וזה נלמד מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות), אבל אלהים לאו אמידי דעישוי מיירי, אלא בדין דעלמא, והא דמשמע לי׳ מילי דעישוי מלפניהם, משום דדרשינן לקמן אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים, דשייך בהו שימה״, ע״כ. א״כ לכוף, שהוא עישוי, אין לדעת הרא״מ לב״ד שבחו״ל, אפילו על מידי דלאו ממונא הוא, אע״ג דודאי חייבים לומר ולחייב מטעם תוכחה המוטלת על כל ישראל, אבל כפי׳, ע״י הכאה עד שת״נ, לדעתו מוטלת היא רק על ב״ד, ובעינן ע״ז ב״ד סמוך, כמו בעישוי דגיטין, אם לא היו בכלל שליחותייהו קא עבדינן, וס״ל שאין אנו למדין לומר שליהותייהו קא עבדינן ממה שאין לנו מפורש בו דעבדינן שליחותייהו, ע״כ אין לנו לדון מגיטין אמילי אחריני. ובזה הדרנא בי ממה שכתבתי בביאור דברי הרא״מ הללו בקו״א לס׳ ״שבת הארץ״, שביארתי שם שלא אמרה למילתי׳ כ״א בענינים שבממון. וכעת אני רואה, שהנכון הוא כדעת מי שפירשו דבריו כפשטן, דאכל מידי דמצוה קאי, אלא שהטעם הוא משום דמידי דעישוי צריך ב״ד, אפלו אם אינו דבר שבממון, ואפילו אם הוא דבר שכשהוא לעצמו אינו זקוק לב״ד, מ״מ כשבא לכלל עישוי צריך דוקא ב״ד סמוך. וב) חוץ מדברים שבעישוי אמר שקנס דממון א״א לחייב ולדון בב״ד בזה״ז, וא״כ אין לדון כלל לחייב את המלוה שיאמר משמט אני, שבזה אנו מחייבין אותו ממון לותר את חובו אל הלוה, וזהו ענין הכלול בקנס, שהוא מידי דממונא חוץ מהודאות והלואות, או כל מידי דשכיחי ואית בהו חס״כ, וכאן לא שכיח ולא אית ביה חסרון כיס, או עכ״פ חד מהני תרתי אית ביה. והנה סבר הרא״מ, שבכל כה״ג, אע״פ שיש בתקנת חכמים, אם שמיטה מדרבנן בזה״ז, או אפילו בשל תורה, אם נאמר שהיא מד״ת, ענין של חיוב ממון, שיש בו ג״כ ענין של מצוה, ובמידי דמצוה לא שייך לומר שאין דנין בזה״ז, דכל הכלל הוא רק על מידי דממונא, מ״מ כיון שיש בו ממונא הולכים אחר צד הממון שבו, ואין ב״ד יכולין לחייבו, אע״פ שהוא מחויב, ולא מבעי שאסור להכותו עד שת״נ, שזה הוי עישוי, שאסור לדעתו, לאינם סמוכין, גם בדבר שאינו של ממון, אלא שגם בלא כפי׳ אסור לדון, כמו שאסור לדון כל מדי דל״ש או לית ביה ח״כ, דחשיב כקנסא. ונראה שהמרדכי, שסמך ענין להא דהרא״מ על דין קנס של מוכר עבדו ובהמתו, ס״ל דה״נ בחיוב שיש לפדותם כיון דפתיך ביה ענין של ממון שבין אדם לחבירו, שהרי סוף כל סוף מחייבין אותו ליתן הממון להלוקח, יהי׳ מי שיהי׳, חשוב כדין ממון במלתא דלית ביה ח״כ או לא שכיח. ור״ב י״ל דס״ל, שהולכין אחר יסוד התקנה של קנס זה, שאינו כלל ענין של משפט ממון, שאין הכונה לזכות את הקונה בממון או לחייב את המוכר, אלא לקיים את המצוה לפדות הבהמה ועבד מיד נכרי, ואע״ג דפתיך בי׳ מידי דממון לית לן בה. וכיון שאנו מוצאים, שלגמרי אין כח ב״ד משולל מלחייב ממון בזה״ז אפילו בקנסא, ואפילו במידי דל״ש ולית ביה ח״כ, כגון במכין ועונשין שלא מה״ת, ה״נ אע״פ שאם היה כאן קנס קבוע של ממון, שכונת הקנס היא כמו משפט שבין אדם לחבירו, היה הדבר יוצא מכח ב״ד דזה״ז, ככל ד״מ דל״ש ול״ב ח״כ, שהם בכלל קנסא, אבל כיון שעיקר אלה הדברים הוא צד המצוה שבהם, לא הי׳ מקום לסלק יד ב״ד מצד ממון הפתוך בו, כ״א אם לא היה שום אפשרות לב״ד בזה״ז לדון בעניני קנס, אפילו בדרך רחוקה, אבל כיון שבאיזה צד שיהי׳ יש בכחם לדון, אז אנו מדמין ג״כ צד הממון, המעורב בהצד של חיוב המצוה, דוגמת דין שלמגדר מלתא, דשליחותייהו קא עבדינן. וי״ל דה״ה לדבריו צד העישוי, שיש במצוה שאין בה ממון, הוא ג״כ מטעם זה, שהוא דומה לדבר הבא משעה לשעה לפי הצורך. וי״ל דהיינו טעמא דאמרינן ג״כ בעישוי דגיטין שליחותייהו קא עבדינן בהמגרש שם, שהעישוי הוא צד מעורב עם עצם חובת המצוה, לתן גט מרצונו במקום שהדין נותן, ומשו״ה י״ל דבקנס אחר קבוע, שעיקר הקנס הוא לחייב את עושה העולה, ולזכות את מי שנעשה לו, שזהו ממש ענין אדם באדם, ככל נזקין, וכיון שהוא יוצא מכלל מידי דשכיח או יש בו ח״כ באמת לא עבדינן שליחותייהו, ומשו״ה פסקינן לקמן בס״ס שפ״ב שאין דנין בזה״ז דין הקנס למי שחטף מצוה מחבירו, כהא דרבן גמליאל שחייבו עשרה זוז. חולין דף פ״ז ע״א, שזהו דיני ממונות ממש, וכיון שהוא דבר קבוע אין דנין אותו, בזה״ז, כשא״ב חסרון כיס או שאינו שכיח].

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחאור שמחשבת הארץהכל

(ב) ומאמתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה^א משנכנסו לארץ, שנאמר ״שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך״ (ויקרא כ״ה:ג׳), עד שיהיה כל אחד ואחד^ב מכיר ארצו, ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ ושבע שנים בחילוק:
נמצאת אומר בשנת שלש וחמש מאות ואלפים^ג מראש השנה שאחר^ד מולד אדם הראשון, שהיא שנה^ה שניה ליצירה, התחילו למנות. ועשו שנת עשר וחמש מאות ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ, שמיטה. ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ:

When did the counting begin? After the fourteen years following the entry into Eretz [Yisrael]. [This is derived from Leviticus 25:3]: "Six years shall you sow your field and six years shall you trim your vineyard.⁠" [Implied is that] each person must recognize his [portion of the] land. [The people] took seven years to conquer the land and seven years to divide it.⁠¹ Thus the counting began after the 2503rd year after the creation, from Rosh HaShanah,⁠² after the conjunction [of the sun and the moon before the creation] of Adam, which was in the second year of the creation.⁠³ They declared the [two thousand,] five hundred, and tenth year after the creation which was the 21st year after the entry into Eretz Yisrael as the Sabbatical year. They counted seven Sabbatical years and then sanctified the fiftieth year which was the 64th year after they entered Eretz [Yisrael].

1. Zevachim 118b derives the fact that it took the Jews seven years to conquer Eretz Yisrael from the statements of Caleb quoted in Joshua 14:7 and it postulates that the division also took seven years.

2. Avodah Zarah 9a states that the Torah was given in the year 2448, when the forty years the Jews wandered in the desert and the fourteen years that the land was conquered and divided are added, a total of 2502 are reached. Thus the counting began in the 2503rd year.

3. I.e., our counting begins from the creation of Adam which was on Rosh HaShanah, for Adam's creation superseded the creation that preceded his to the extent that Rosh HaShanah is considered the anniversary of creation and the beginning of the year and not the 25th of Elul even though that date was the first day of creation.
Adam's creation is mentioned as occurring in the second year after creation, because any portion of a year is considered as a year. Thus the five days from the 25th of Elul until Rosh HaShanah are the first year referred to here. Hence, there is a theoretical conjunction of the sun and the moon for that year. See Hilchot Kiddush HaChodesh 6:8 and notes which mention the day and time of the first conjunction.

א. כך ב1. בא׳ לית.

ב. בד׳ (גם ק) לית. אך בספרא בהר, פרשתא א, אות ב, כבפנים.

ג. בד׳ נוסף: ליצירה. אך זה סותר להמשך המשפט.

ד. ד: מאחר. שינוי לשון לגריעותא.

ה. כך ב1. א: שנת (ואחריה יש כמין ו׳, וצ״ב).

משנה תורה דפוסיםרדב״זכסף משנהמעשה רקחעודהכל

ומֵאֵימָתַי הִתְחִילוּ לִמְנוֹת. מֵאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:ג׳) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ [עַד שֶׁיִּהְיֶה כׇּל אֶחָד מַכִּיר אֶת אַרְצוֹ. וְשֶׁבַע שָׁנִים עָשׂוּ] בְּכִבּוּשׁ הָאָרֶץ וְשֶׁבַע שָׁנִים בְּחִלּוּק. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַלְפַּיִם לַיְצִירָה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה מֵאַחַר מוֹלַד אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִיא שָׁנָה שְׁנִיָּה לַיְצִירָה הִתְחִילוּ לִמְנוֹת. וְעָשׂוּ שְׁנַת עֶשֶׂר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לַיְצִירָה שֶׁהִיא שְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ שְׁמִטָּה. וּמָנוּ שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת וְקִדְּשׁוּ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שֶׁהִיא שְׁנַת אַרְבַּע וְשִׁשִּׁים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ:

תשובת שאלה על ענין מאימתי מונין לשמיטות וכו׳ התחילו ישראל למנות שמיטים ויובלות משנת חמש עשרה אחר שנכנסו לארץ לפי [ש]שבע שכבשו ושבע שחלקו לא מנו מפני שאין כל אחד ואחד מכיר חלקו ועיקר דבר זה בספרא ונגררה הלכה זו בכמה מקומות בתלמוד והיו מונין והולכין עד שחרב הבית בראשונה ושנה שחרב בה שתחלתה מתשרי שאחרי החרבן כי באב חרב היא היתה שנת מוצאי שביעית והיא שנת שש ושלשים ביובל של שבעה עשר לפי שהחשבון מוציא שמנו בארץ ששה עשר יובלות שלמות וביובל של שבעה עשר חרב ואם תוסיף על המנין שמנו שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו נמצא שעשו שבעה עשר יובלים גמורים ארבע מאות וארבעים משעת כניסתן לארץ עד בנין הבית וארבע מאות ועשר שעמד בית ראשון וכיון שחרב הבית וגלו בטל המנין. וכשעלה עזרא ע״ה בשנייה התחילו למנות משנה שעלה וקידש בה את הארץ קדושה שנייה והיא היתה השנה השביעית מבנין בית שני וממנה התחילו למנות שמיטין ויובלות שמנין ראשון בטל משבטלה הארץ ואף על פי שלא היה יובל בימי עזרא ע״ה מנו יובלות כדי לקדש שמיטין שאין שנת היובל עולה למנין שני שבוע אליבא דחכמים וכן הלכה. אלו הם הדברים המתבארים מן התלמוד וכל אלו הדברים הם בגמרא ערכין פרק שני. ולפי חשבון זה נמצא הבית בראשונה ובשנייה חרב במוצאי שביעית והיא השנה שתחלתה מתשרי שאחר החרבן. ודרך החשבון על מנין זה לידע שנת השמיטה הוא שתוסיף על מנין שטרות שלשים וארבע לפי שבשנת אחד וארבעים לחרבן התחילו למנות לשטרות כמו שנתברר בתחלת ע״ז ותשליך הכל חמשים חמשים והנשאר פחות מחמשים השליכהו שבעה שבעה ותדע בכמה שנים מן השבוע אתה עומד.

ולפי חשבון זה תהיה שנה זו שהיא שנת שש ושמונים וארבע מאות לשטרות ששית בשבוע והיא שנת עשרים ביובל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האיי זצ״ל עניינה שמנין ראשון לא בטל ושעליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית בראשונה אלא שמיטים בלבד. ואמר באותה התשובה שהחשבון ירושה הוא בידיהם ושהיא סדורה בפי הכל וכך נמצא כתוב בתשובות שקודם רבינו האיי גאון זצ״ל מכמה שנים כדברי הגאון. ולפי חשבון זה נמצא הבית חרב באחרונה במוצאי שביעית כמו שאמרנו ותהיה שנה [זו] שהיא ארבע מאות ושמנים ושש לשטרות שנת שמיטה. והביא ראיה מהאי דאמרינן בתחלת ע״ז (ט:) האי מאן דבעי למידע כמה שני בשבוע וכו׳ דשמעת מינה דלא מנינן יובל אלא שבעה שבעה בלבד מונה ולא השגיח על אלו הדברים שנתפרשו בגמרת ערכין כלל כאילו אינם כתובים. והדברים מראים דהאי מימרא דגאון וחושבנא דיליה אזלי אליבא דמאן דאמר עזרא ע״ה לא קידש אלא זיכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא מגמרת ערכין אליבא דמאן דאמר עזרא ע״ה קדש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כמו שנתברר בגמ׳ שבועות פרק שני ובכמה מקומות בתלמוד אזלא שמעתא כמאן דאמר לא קידש וכמה פירושים יש לנו בדברים אלו בחבורים שחברנו ועדיין הדבר אצלנו ספק בשמיטה וחוששין אנו לדברי הגאון זצ״ל שאמר שחשבון זה ירושה בידיהם עד שיתברר לנו יפה יפה היאך הם הדברים ויסתלק ספק זה ואשלח ואודיעכם בעזר האל יתעלה. משה ב״ר מימון זצ״ל.

מאימתי התחילו למנות וכו׳. זה מבואר בת״כ בפרשת בהר סיני ובפ״ב דערכין דשבע שכבשו ושבע שחלקו לא מנו שמטה:

נמצאת אומר וכו׳. יתבאר כפי החשבון אחר שתדע שתחילת המחזור הראשון היה לבהר״ד:

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

שנאמר שש שנים וכו׳. חסרון הניכר יש בלשון זה ובדפוס מגדל עוז מצאתי שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ וכו׳ ומ״ש בספרי רבינו

ות״ק ליצירה במגדל עוז מוסיף ואלפים:

משנה תורה דפוסיםרדב״זכסף משנהמעשה רקחהכל

(ג) שבעה עשר יובלין מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו. ושנה שיצאו בה, שחרב בה^א הבית בראשונה, במוצאי^ב שביעית היתה, ושנת שש ושלשים ביובל היתה, שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון:
כיון שחרב הבית, בטל מנין זה משבטלה הארץ, ונשארה^ג הארץ חריבה שבעים שנה. ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים שנה^ד עמד. ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא, והיא הביאה השניה. ומשנה זאת התחילו^ה למנות מנין אחר, ועשו שנת שלש עשרה לבנין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים. ואף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות:

The Jewish people counted 17 Jubilee years¹ from the time they entered [Eretz Yisrael] until they departed.⁠² The year they departed, when the Temple was destroyed the first time, was the year following the Sabbatical year and the 36th year in the Jubilee cycle. For the First Temple stood for 410 years. When it was destroyed, this reckoning ceased.
After it ceased, the land remained desolate for seventy years.⁠³ Then the Second Temple was built and it stood for 420 years. In the seventh year after it was built, Ezra ascended [to Eretz Yisrael]. This is referred to as the second entry.⁠⁴ From this year, they began another reckoning. They designated the thirteenth year of the Second Temple as the Sabbatical year⁵ and counted seven Sabbatical years and sanctified the fiftieth year. Although the Jubilee year was not observed in [the era of] the Second Temple,⁠⁶ they would count it in order to sanctify the Sabbatical years.

1. I.e., they were in the midst of counting the seventeenth Jubilee as explained in the following note.

2. I Kings 6:1 relates that the first Temple was built 480 years after the exodus from Egypt. When the 40 years of wandering in the desert and the 14 years when Eretz Yisrael was conquered and divided is subtracted from that figure, 426 years remain. When the 410 years that the First Temple stood (as stated in Yoma 9a) are added, a total of 836 is reached. 836 divided by 50 equals 16. Thus the Jews were exiled in the 36th year of the seventeenth Jubilee cycle. Note the discussion of the Rambam's wording "17 Jubilees" by the Ra'avad, Radbaz, Kesef Mishneh and others based on Rosh HaShanah 9a.

3. And for the 70 years of the Babylonian exile, the Jubilee year cycle was not followed. See Halachah 5.

4. See also Chapter 12, Halachah 15.

5. For they began counting from Ezra's arrival.

6. See Halachah 8. The Rambam's intent is that the mitzvot of the Jubilee year were not observed.

א. בד׳ (גם פ, ק) לית. וחסרון הניכר הוא.

ב. ב1: מוצאי. וכך ד (גם פ, ק). ואולי גם בא׳ יש סימן מחיקה על הבי״ת. אך ע׳ ערכין יב.

ג. ד (מ׳הארץ׳): נשארה. ולפי זה צריך לשים פסיק אחר ׳זה׳. אך הלשון מגומגמת, ובכתבי⁠־היד כבפנים.

ד. כך ב1. בא׳ לית.

ה. כך ב1. א: התחילנו.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דרדב״זכסף משנהמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל

שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹבְלִים מָנוּ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ וְעַד שֶׁיָּצְאוּ. וְשָׁנָה שֶׁיָּצְאוּ בָּהּ שֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה וּשְׁנַת שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים בַּיּוֹבֵל הָיְתָה. שֶׁאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים עָמַד בַּיִת רִאשׁוֹן. כֵּיוָן שֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּטַל מִנְיָן זֶה. מִשֶּׁבָּטְלָה נִשְׁאֲרָה הָאָרֶץ חֲרֵבָה שִׁבְעִים שָׁנָה וְנִבְנָה בַּיִת שֵׁנִי. וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַד. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית מִבִּנְיָנוֹ עָלָה עֶזְרָא וְהִיא הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה. וּמִשָּׁנָה זוֹ הִתְחִילוּ לִמְנוֹת מִנְיָן אַחֵר. וְעָשׂוּ שְׁנַת י״ג לְבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי שְׁמִטָּה. וּמָנוּ שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת וְקִדְּשׁוּ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם יוֹבֵל בְּבַיִת שֵׁנִי מוֹנִין הָיוּ אוֹתוֹ כְּדֵי לְקַדֵּשׁ שְׁמִטּוֹת:

בבלי ערכין י״א:, בבלי ערכין י״ב., בבלי ערכין י״ג.

שבעה עשר יובלין מנו ישראל – א״א זהו לדעת ר׳ יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דאילו לרבנן בצרי להו שבע שכבשו ושבע שחלקו אלא שיעור יובלות קאמר ומאי דאמר שנת שש ושלשים היתה זהו לדעת רבנן דאילו רבי יהודה שנת שלש היתה ביובל.

שבעה עשר יובלים וכו׳. פ״ק דר״ה אמרי׳ ורבנן שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת לאפוקי מדר׳ יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וכתבו התוספות דאע״ג דאמרינן לאפוקי מדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן אפשר דהלכה כרבי יהודה אבל רבינו אינו סובר כרבי יהודה אלא כרבנן אלא ע״כ שיעור יובלות קאמר כדכתב הראב״ד ז״ל א״כ י״ז יובלות ממש וכיון שיצא רובו של יובל האחרון שהרי יצאו ממנו שש ושלשים שנה כאשר כתב בסמוך מנה אותו בכלל ונמצאו דבריו אליבא דרבנן:

כיון שחרב הבית וכו׳. שאין היובל נוהג אלא בזמן שיושביה עליה:

ובשנה השביעית מבנינו וכו׳. ואותה שנה לא עלתה לחשבון שהרי מתשרי מונין לשמטות וליובלות:

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

שבעה עשר יובלים וכו׳. עיין השגות וביאור דבריו על פי סדר עולם דמבואר במקראות שמן לידת אדם עד המבול אלף תרנ״ו שנים. ומן המבול עד לידת יצחק מבואר בכתוב שהן שצ״ב שנה. ויצחק בן ששים שנה בלדת את יעקב. ויעקב בן מאה ושלשים בעמדו לפני פרעה ברדת אבותינו למצרים. ומצרים עשו רד״ו שנה. וארבעים שנה במדבר ושבע שכבשו ושבע שחלקו הרי שני אלפים תק״ב. הרי התחילו למנות שמטין ויובלות משנת ב׳ אלפים תק״ג והכל למנין בהר״ד (דאנשי מזרח מונין מן וי״ד עיין ברלב״ח) ולשון סדר עולם תת״ן שנה עשו ישראל על הארץ משנכנסו עד שיצאו ממנה שהן י״ז יובלות שלמות. וכן הוא אומר בעשרים וחמש שנה לגלותינו בראש השנה אימתי נאמרה בתחלת היובל ואם י״ז יובלות שלמים הן האיך הם יתרים י״ד שנה ובזה נתבארו דברי רבנו דהיה החרבן בל״ו שנה ליובל י״ז וכמ״ש הראב״ד לדעת רבנו דקי״ל הכי בפרקין ה״ז.

ומ״ש רבנו משבטלה נשארה הארץ וכו׳ היינו כתירוץ רב אשי ערכין דף י״ג הנך שית שני עד דסליק עזרא ומקדש לא קחשיב להו ונמצא נשאר תי״ד שנה דהיינו לדעת רבנו ח׳ יובלות וי״ד שנה נמצא חרב הבית באב של שנת השמטה וראש השנה שאחר החרבן ב׳ חדשים הוא מוצאי שביעית כדלקמן הלכה ד׳ וט״ו ליובל ונמצא שנת ד׳ אלפים תתקל״ו שהוא אלף ק״ז לחרבן (שהרי כניסה לארץ ישראל עד שלא כיבשו וחילקו ב׳ אלפים תפ״ח עוד תת״ן דבית ראשון ושבעים דגלות בבל ות״ך דבית שני ואלף ק״ז לחרבן עם שנה שעמד בה רבנו ד׳ אלפים תתקל״ו) השלך אלף מאה שהן י״ב יובלות נשאר ז׳ שנים שהוא שמטה וכשתוסיף על שנת החרבן הוי כ״א לשמטה כמ״ש רבנו ה״ד. משא״כ לפי קבלת הגאונים דלקמן ה״ו שמודים רבנן שאין מונין יובלות בזמן שאין היובל נוהג נמצא כשתוסיף על שנת החרבן אלף ק״ז שנה השלך אלף ק״ו בשביעיות נשאר שנה הרי שנת ד׳ אלפים תתקל״ו מוצאי שביעית כמ״ש רבנו ה״ו.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דרדב״זכסף משנהמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל

(ד) נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני^א חדשים, שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטים וליובלות, אותה השנה מוצאי שביעית היתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי היתה:
ולפי חשבון זה, שנה זו, שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למנין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה, היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל:

It follows that the year in which the [Second] Temple was destroyed, [more precisely, the year] beginning from Tishrei that was approximately two months after the destruction¹ - for the reckoning of Sabbatical and Jubilee years begins in Tishrei - was the year following the Sabbatical year. It was the fifteenth year of the ninth Jubilee cycle.⁠²
According to this reckoning, this year which is the 1107 year after the destruction, which is the 1487th year according to the reckoning of legal documents,⁠³ which is 4936th year after the creation,⁠⁴ is a Sabbatical year and it is the 21st year of the Jubilee cycle.⁠⁵

1. For the destruction took place on the ninth of Av.

2. The Second Temple stood for 420 years (Yoma, loc. cit.). Thus if the reckoning of the Sabbatical and Jubilee years began in its seventh year, there is a total of 414. Eight Jubilee cycles produce a total of 400 years. Thus the year following the destruction was the 415th year and it was the year following the Sabbatical year.

3. In the Talmudic era, it was customary to date legal documents from the time of Alexander the Great's ascent to the throne. See Hilchot Gerushin 1:27.

4. This corresponds to 1176 C.E. This date is interesting in another context, for it gives us some insight into the Rambam's writing and editing of the Mishneh Torah. In his Introduction to the Mishneh Torah, the Rambam mentions the date of the composition of the work as 4937, and in Hilchot Kiddush HaChodesh 11:16, he speaks of the date 4938. Thus it is apparent that he worked on the text for several years, wrote the Introduction in 4937, and then edited and added to the work in 4938.

5. I.e., that date is 1121 years after the last Jubilee observed before the destruction of the Second Temple. Thus if that figure is divided by fifty, 21 years are left over. Hence, it is a Sabbatical year.

א. ד: כשני. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמרכבת המשנהעודהכל

נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַשָּׁנָה שֶׁחָרַב בָּהּ הַבַּיִת בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ מִתִּשְׁרֵי שֶׁאַחַר הַחֻרְבָּן כִּשְׁנֵי חֳדָשִׁים שֶׁהֲרֵי מִתִּשְׁרֵי הוּא הַמִּנְיָן לִשְׁמִטִּים וּלְיוֹבְלוֹת אוֹתָהּ הַשָּׁנָה מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה. וּשְׁנַת ט״ו מִן הַיּוֹבֵל הַתְּשִׁיעִי הָיְתָה. וּלְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה שָׁנָה זוֹ שֶׁהִיא שְׁנַת אֶלֶף וּמֵאָה וְשֶׁבַע לַחֻרְבָּן שֶׁהִיא שְׁנַת שְׁמוֹנִים וְשִׁבְעָה וְאֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְמִנְיַן שְׁטָרוֹת שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּתְשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים לַיְצִירָה הִיא שְׁנַת שְׁמִטָּה וְהִיא שְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים מִן הַיּוֹבֵל:

בבלי ראש השנה ב׳., בבלי ערכין י״א:, בבלי ערכין י״ב.

נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית וכו׳. למדנו שכשנרצה לדעת שנת השמטה שנקח השנים שבינינו ובין חרבן הבית השני ונשליכם שבע שבע ובתנאי שתהיה התחלת החשבון מהשנה שאחר החרבן לא משנת החרבן עצמה ולדעת שנת החרבן עשו סימן עק״ב שנה אחר החורבן נשלמו ד׳ אלפים שנה לבריאת עולם דמיון לזה אנו עומדין היום בשנת חמשת אלפים ושכ״א ליצירה ובשנת שלשת אלפים ושמנה מאות וכ״ח שנה היה החורבן נמצא שאנו היום לחורבן אלף תצ״ב וכשאתה מונה לשמטות אתה מונה מתחילת שנת אלף תצ״ב השלך אותם ז׳ ז׳ רי״ג שמטות עולות אלף תצ״א נמצא שנה זו שהיא שנת חמשת אלפים ושכ״א הוא מוצאי שמטה כפי חשבון הגאונים בהסכמת רבינו שהרי בין התאריך של רבינו לתאריך שלנו שפ״ה שנים והם נ״ה שמטות ועל חשבון זה סמכו כל בני א״י והשנה שעברה היתה שנת שמיטה. והראב״ד כתב שיש מפרשים דס״ל כרבי יהודה וכבר כתבתי זה לעיל. ומ״מ כיון שאמר התלמוד לאפוקי מדר׳ יהודה משמע דלית הלכתא כוותיה. ומה שכתב שלא יתכן לחשב אחר החרבן זכר לבנין חשבון אחר זולתי החשבון הראשון ע״כ, אין זה הכרח דבשלמא בבנין הראשון שהיה היובל נוהג בו מנו שבע שמטות ואחריהם יובל וחוזרים חלילה אבל אחר שנתבטל היובל שהרי אין כל יושביה עליה לא מנו יובלות אלא שמטות ודי בזה זכר לבנין הראשון. ואם תרצה לעמוד על דעת שאר המפרשים עיין במ״ש בעל כפתור ופרח שהוא האריך וכתב כל הדעות ואני לא כתבתי אלא דעת רבינו והוא הנכון והנהוג בכל הגלילות וכך מונין היום בירושלים אלף תצ״ב לחורבן:

נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה – כלומר כשאתה מונה שנה מיום החרבן עד י״ב חדש שכל מה שאירע באותה שנה מיקרי שאירע בשנת החרבן כשאתה תופס תחלתה מתשרי שאחר חרבן כשני חדשים אותה שנה מוצאי שביעית היתה ושנת ט״ו מן היובל הט׳ היתה והטעם שמונין מתשרי שממנו הוא המנין לשמיטין ויובלות. והכי אסיק רב אשי שבית שני נמי במוצאי שביעית חרבה והוצרך רבינו לפרש כמו שכתבתי ששנה שחרב בשניה פירושו כשאתה מונה מיום החרבן י״ב חדש וכו׳ הוא כדי שיצדק לומר שגם בשניה חרב במוצאי שביעית והחשבון מבואר שבית השני עמד ת״כ שנים הוצא שש קודם שעלה עזרא נשארו תי״ד הוצא המאות ליובלות נשארו י״ד נמצא שתשרי שאחר החרבן היא שנה ראשונה של שמטה שלישית דהיינו מוצאי שביעית וט״ו ליובל וגירסת רבינו נראה לי שהיא גירסת רש״י אלא שאין כתוב בה ונטפי חד שתא וכך היא גירסת ספרים ישנים ומוגהים כפי מה שהעיד בעל כפתור ופרח.

ומ״ש: ולפי חשבון זה שנה זו שהיא אלף ק״ז לחרבן וכו׳ – כלומר מאחר שהקדמנו ששנה שמתחלת תשרי שאחר חרבן היתה שנה ראשונה של שמטה כשתוציא אלף ק״ז המאוחרות ליובלות ישארו בידך ז׳ והשביעית היא שנת שמטה שדעת רבינו שגם אחר חרבן בית שני מנו יובלות לקדש שמיטין דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן כרבנן דסברי הכי:

נמצאת למד וכו׳. ובכ״מ ונראה שגי׳ רבנו היא גי׳ רש״י אלא שאין כתוב בה ונטפי חד שתא וכו׳ דבריו סתומים ונראה שנתכוון לסוגיא דעבודה זרה דף ט׳ ע״ב עיי״ש שלדרך רבנו צריך למחוק ונטפי חד שתא אמנם הרלב״ח בשו״ת סימן קמ״ג מקיים גי׳ רש״י ומפרשה לדרך רבנו דהא דקאמר ונטפי חד שתא לאו אזמן החרבן קאי אלא אזמן היצירה דבעל סדר עולם דכל החשבונות של הסדר עולם שמונה יציאת מצרים ב׳ אלפים תמ״ח ליצירה וכן כלם מתחיל מלידת אדם הראשון ולא מן בהר״ד וכשתוסיף חד שתא למנות מבהר״ד ותשליך בשביעיות יצא החשבון מכוון שגם שנת החרבן תהיה שביעית לבהר״ד עיי״ש שהאריך.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמרכבת המשנההכל

(ה) אבל כל הגאונים אמרו, שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל. וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים, אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן. וכן עולה מתלמוד עבודה זרה כפי^א חשבון זה שהוא קבלה:

Nevertheless, all of the Geonim have said that they have received a tradition, transferred from teacher to student that in the seventy years between the destruction of the First Temple and the building of the Second Temple, they counted only Sabbatical years, not the Jubilee year. Similarly, after the destruction of the Second Temple, they did not count the fiftieth year. Instead, they counted only sets of seven from the beginning of the year of the destruction. [This interpretation] is also apparent from the Talmud in Avodah Zarah.⁠¹ This reckoning is a received tradition.

1. See Avodah Zarah 9b.

א. ד (מ׳מתלמוד׳): בגמרא ע״ז. ׳תלמוד׳ שוּנה ל׳גמרא׳ מאימת הצנזורה שרדפה את התלמוד, והבי״ת וחסרון ׳כפי׳ הם שינוי לגריעותא.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהחדושי ר' חיים הלויעודהכל

אֲבָל כׇּל הַגְּאוֹנִים אָמְרוּ שֶׁמָּסֹרֶת הִיא בִּידֵיהֶם אִישׁ מִפִּי אִישׁ שֶׁלֹּא מָנוּ בְּאוֹתָן הַשִּׁבְעִים שָׁנָה שֶׁבֵּין חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וּבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי אֶלָּא שְׁמִטּוֹת בִּלְבַד בְּלֹא יוֹבֵל. וְכֵן מִשֶּׁחָרַב בָּאַחֲרוֹנָה לֹא מָנוּ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים אֶלָּא שֶׁבַע שֶׁבַע בִּלְבַד מִתְּחִלַּת שְׁנַת הַחֻרְבָּן. וְכֵן עוֹלֶה בַּגְּמָרָא עֲבוֹדָה זָרָה חֶשְׁבּוֹן זֶה שֶׁהוּא קַבָּלָה:

בבלי עבודה זרה ט׳:

וכן עולה בגמרא ע״ז וכו׳. בפ״ק דע״ז איתא ופירושים רבים נאמרו באותה סוגיא אין כאן מקום להאריך כי דרכו וחשבונו של רבינו נכון וישר וכבר נפלה מחלוקת גדולה בין חכמי הדור שעבר בירושלים ועלתה הסכמתם על החשבון אשר כתבתי לדעת רבינו כי עליו אנו סומכים בכל המלכות הזה:

ומה שכתב: אבל כל הגאונים אמרו וכו׳ שלא מנו באותם ע׳ שנה וכו׳ אלא שמטות בלבד בלא יובל – לשון זה קשה בעיני דמאי נ״מ בין זה למ״ש רבינו בתחלה נשארה הארץ חריבה ע׳ שנה כלומר ולא נמנו כלל ולא התחילו למנות עד שנה שביעית לבנין ואם כן לא מנו בהם יובל גם לאותו דרך וכן קשה מה שכתב וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד שנראה שלדרך הראשון גם משחרב מנו יובלות ורבינו כתב בדרך הראשון אע״פ שלא היה שם יובל בבית שני מונים היו אותו כדי לקדש שמטות משמע לכאורה דבבית שני דוקא עשו כן אבל אחר שחרב לא מנו יובלות ומיהו בהא איכא למימר דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן שאע״פ שלא היה יובל נוהג מנו אותו כדי לקדש שמיטין ובכן יצא החשבון מכוון כמו שכתבתי לעיל אבל קמייתא קשיא. וצ״ל דהכי קאמר אבל הגאונים אמרו שאע״פ שחרב הבית לא בטל מנין השמיטין אבל לא היו מונין יובלות אבל שמיטין היו מונין בין בזמן חרבן בית ראשון בין בזמן בית שני בין לאחר חרבנו הילכך כיון ששנה שחרב בה הבית היתה מוצאי שביעית שהיא שנה ראשונה של שמטה כשאתה מונה ע׳ של חרבן ות״כ שעמד בית שני ואלף ק״ז מזמן חרבן בית שני שעולה הכל אלף תצ״ו תחלקם לשביעיות האלף ות׳ הם מאתים שמטות והקצ״ו הם כ״ח שמטות נשאר בידך אחת והיא שנה ראשונה של שמטה דהיינו מוצאי שביעית. ואע״פ שדברי רבינו באו בכאן בקיצור בתשובה באו מבוארים יותר שכתב וז״ל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האי ז״ל ענינה שמנין ראשון לא בטל ושעליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית ראשונה אלא שמיטין בלבד. ואמר באותה תשובה שהחשבון הזה ירושה הוא בידיהם ושהיא סדורה בפי הכל וכך נמצא בתשובה שקודם רבינו האי ז״ל מכמה שנים כדברי הגאון ולפי חשבון זה נמצא הבית חרב במו״ש כמו שאמרנו ותהיה שנה שהיא תפ״ו לשטרות שנת שמטה והביא הראיה מהא דאמרינן בתחלת ע״ז האי מאן דבעי למידע כמה שני בשבוע וכו׳ דש״מ לא מנינן יובל אלא ז׳ ז׳ בלבד מונה ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במסכת ערכין כאילו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דיליה אליבא דמ״ד עזרא לא קידש אלא זכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממסכת ערכין אליבא דמ״ד עזרא קידש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כמו שנתבאר בגמ׳ שבועות פ״ב ובכמה מקומות בגמרא אזלא שמעתא כמ״ד לא קידש עד כאן לשונו. ולע״ד נראה שאם טעם הגאונים משום דסבירא להו כמ״ד קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא כלומר ומש״ה אע״פ שחרב הבית בראשונה לא בטלה קדושתה הילכך לא בטל מנין ראשון כיון שקדושתה לעולם קיימת מה נשתנה קודם חרבן ששנת יובל לא היתה נכנסת במנין השמטות וכרבנן דאמרי הכי ואחר שחרב הבית עשו כר׳ יהודה ולא מנו אלא שבע שבע וכן יקשה אם תאמר שקידשה לעתיד לבא. וע״ק דמה ענין קידשה לעתיד לבא או לא קידשה לענין זה דהא שמטת קרקעות נוהגת היא אע״פ שחרב הבית וכמבואר בדברי רבינו רפ״ט וכפי פירוש רבינו ופירוש ר״ת דבזמן שאתה משמט קרקעות היינו יובל אבל שמטת קרקעות לעולם נוהגת מן התורה מיהו בהא איכא למימר דבהכי תליא מילתא אבל קמייתא קשיא. לכך נראה לי שטעם הגאונים דסבירא להו דבזמן שהיובל נוהג עבדו כרבנן ואין היובל נכנס במנין השמטות שמאחר שקדושת היובל לחוד וקידוש השמטה לחוד אינו בדין שיכנס היובל בכלל שני שבוע אבל כשאין היובל נוהג כיון שאין קדושה נוהגת בשנת החמשים יותר מבשאר שנים דין הוא שיכנס היובל בכלל שני שבוע כיון שאין לו קדושה ולכך משחרב הבית בראשונה לא מנו אלא שבע שבע ואע״פ שנבנה הבית מאחר שלא היה יובל נוהג מפני שאין יושביה עליה ואע״ג דאמרינן בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין כבר אמרו שם דאתיא כרבנן דסברי דאף בזמן שאין היובל נוהג אין שנת החמשים עולה מן המנין ואע״פ שנראה מסוגיא דגמרא דרבנן ורבי יהודה פליגי בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג ונמצא שסברא זו שאני כותב לדעת הגאונים היא דלא כמאן אפשר לומר דגמרא רצה להשיב למקשה לפי שטתו אבל לפי האמת רבנן לא אמרו אלא בזמן שהיובל נוהג דוקא אבל בזמן שאין היובל נוהג לא וההיא דאמרו בסוף ערכין דכשגלו שבט ראובן ושבט גד לדעת רבנן דאי קידשה לעתיד לבא נוהגת שמטה מן התורה מנו יובלות לקדש שמיטין לא קשיא דאיכא למימר דשאני התם שהיו מצפים שיחזרו כמו שחזרו לבסוף ולפיכך לא ראו להפסיק סדר היובלות ואפשר לומר עוד שלא אירע יובל באותם שנים ששהו והא דקאמר משגלו שבט ראובן ושבט גד בטלו יובלות לא בטלו ממש קאמר אלא היו ראויים ליבטל אילו לא חזרו קאמר ואפשר שבאיזה מקום מצאו הגאונים גילוי לפרש כן כדרבנן או אפשר שהיא סברא שלישית מצאוה הגאונים בשום מקום.

ומה שכתב: אבל כל הגאונים אמרו וכו׳ וכן משחרב באחרונה וכו׳ וכן עולה מגמרת ע״ז וכו׳ – כלומר מדאמרינן בפ״ק דע״ז (דף ט׳:) האי מאן דלא ידע בכמה בשבוע הוא עומד וכו׳ ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרתי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע ומדקאמר ונשקול ממאה תרי דהיינו שתים של יובל משמע בהדיא שלא מנו אלא שמטות בלבד בלא יובל וכרבי יהודה:

כתב הראב״ד: ושנת השמטה ידועה היא וכו׳ א״א הגאונים שאמרו שאין מונים משנת החרבן וכו׳. ואני כבר ביארתי דעת הגאונים באר היטב ע״פ דברי רבינו בתשובה והפירוש שפירש הראב״ד בו ונשקול מכל מאה תרתי בקשתי לו חבר ולא מצאתיו:

אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החורבן וכן עולה בגמרא וכו׳ עכ״ל. ובהשגות ז״ל א״א הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החורבן אלא שבע אולי ג״כ קודם החורבן כי יש מפרשים דסבירא להו כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וכו׳ עכ״ל, וביאור הדברים של השגת הראב״ד הוא, דבאמת הרי מבואר בערכין דף ל״ב [ע״ב] דבבית שני נהגה רק שביעית ולא יובל מ״מ מנו יובלות לקדש שמיטין, וכן פסק הרמב״ם בהל״ג שם, הרי דאע״ג דאין יובל נוהג, מ״מ חשבון השנים של שביעית היה מתחיל לאחר שנת החמשים, וע״כ מנו יובלות בכדי להתחיל אח״כ חשבון שנות השביעית, וא״כ מאי שנא דלאחר חורבן לא מנו יובלות, הלא הדין של חשבון השנים לא נשתנה גם לאחר החורבן, וע״כ סובר הראב״ד דמה שאמרו הגאונים דלא מנו יובלות לאחר חורבן, הוא רק לר׳ יהודה, דלדידיה גם בבית שני לא מנו יובלות, מאחר שעולה לכאן ולכאן, אבל הרמב״ם דפסק כרבנן דבבית שני מנו יובלות לקדש שמיטין, קשה מאי שנא דלאחר חורבן לא מנו יובלות.

ואשר יראה לומר בזה, על פי מה שפסק הרמב״ם בהל״א שם ז״ל מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו׳ וקדשתם את שנת החמשים, ושתי מצות אלו מסורין לב״ד הגדול בלבד עכ״ל, וא״כ י״ל דאין היובל נוהג אלא א״כ הוקבע ע״י ספירה וקידוש ב״ד, ואם לא הוקבע ע״י ספירה או שלא קדשוהו אינו יובל, וכן הוא בר״ה דף ח׳ [ע״ב] ודף כ״ד [ע״א] וקדשתם את שנת החמשים שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים, הרי דהוי קידוש גמור כמו קידוש ראש חודש, וכמו דבקידוש ראש חודש אם לא קדשוהו ב״ד לא הוי ראש חודש כלל, כמו כן בקידוש שנת החמשים אם לא קדשוהו ב״ד אין דין יובל על השנה כלל. והנה הא דמנו יובלות לקדש שמיטין, הא הוי משום דכן הוא הדין דאע״ג דאין יובל נוהג מ״מ אינו עולה במנין השמיטין, וצריך למנות השמיטין אחר שיעבור שנת היובל. ולפ״ז נוכל לומר בדעת הגאונים לדעת הרמב״ם, דכל זה הוא בזמן הבית שהיתה ספירת ב״ד וקדשו את היובלות, וחיילא בהו קביעותא דשנות יובל, אלא דלא היה היובל נוהג משום דלא היו כל יושביה עליה, והך דינא דכל יושביה אינו מעכב אלא שלא ינהגו בה דיני יובל, כמו החזרת שדות וכדומה, אבל עצם השנה דין יובל עליה מדין תורה, וע״כ הוי בה דינא שאינה עולה לחשבון השמיטין, וע״כ מנו יובלות לקדש שמיטין, משא״כ לאחר החורבן, דחסר אז ספירה וקידוש ב״ד, עצם השנה לית בה דין יובל, דבלא קביעת הספירה והקידוש כל השנים אין נקבעים ועולין בחשבון היובל, ובטל כל מספר היובל, ושנה זו אין בה דין שנת החמשים ואינה שנת היובל כלל, וע״כ באמת הדין דעולה היא למנין השמיטין, ולא שייך למנות יובלות לקדש שמיטין כיון דמצד הדין השנה עולה במנין השביעית הבא, ושפיר פסק הרמב״ם לדעת הגאונים דלאחר החורבן אין מונין רק שמיטין לבד וחשבון היובלות בטל.

ונראה דיסוד דברי הרמב״ם עפ״י הספרא פ׳ בהר וז״ל מנין עשה שביעית אע״פ שאין יובל ת״ל והיו לך שבע שבתות שנים, ומנין עשה יובל אע״פ שאין שביעית ת״ל תשע וארבעים שנה דברי ר״י, וחכמים אומרים שביעית נוהגת אע״פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אלא א״כ יש עמו שביעית, והנה הא דקאמר עשה יובל אע״פ שאין שביעית, היכן מצינו שהיובל יהיה נוהג והשביעית לא תהיה נוהגת, בעל כרחך רק באופן זה שבשנת השביעית לא היו כל יושביה עליה ובשנת היובל היו כל יושביה עליה, וא״כ ע״כ ס״ל לר״י וחכמים דהכא דבשביעית בעינן כל יושביה, כרבי בריש מועד קטן דמקיש שביעית ליובל, וא״כ קשה רישא דספרא דאמר מנין עשה שביעית אע״פ שאין יובל, הרי בזמן שאין יובל הא אז אין גם שביעת, כדמוכח מסיפא דלענין כל יושביה שוה שביעית ליובל. וע״כ צ״ל דהך דרשא עשה שביעית אע״פ שאין יובל איירי היכא דחסר ספירת ב״ד בינתים, דאז הרי בטל החשבון של יובל, וכמו שהבאנו לעיל לשון הרמב״ם דמצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים, והיינו כדכתיב בקרא וספרת, והנך שנים דלית בהו ספירה אין עולין לחשבון שנות היובל, ומבטלין את החשבון שצריך לחזור ולספור מחדש שנות היובל, ונמצא דהנך שנים דלית בהו ספירה לית בהו יובל, כיון דלעולם לא יצורפו לשני היובל.

והנה כל הך דינא דוספרת וקדשתם לא קאי רק על יובל, דליובל הוא דבעינן ספירה וקידוש, אבל בשביעית לא הוזכר כלל ספירה גבה, דהספירה דכתיב בה היא רק משום יובל, אבל שביעית עצמה ממילא חיילא גם בלא ספירה וקידוש, ועל זה קאי הספרא מנין עשה שביעית אע״פ שאין יובל, דהיינו אם לא ספרו ב״ד איזה שנים, ונמצא דאלו השנים ושביעית זו דלא ספרו בה אינם עולים לחשבון היובל, והויא שביעית בלא יובל, ובשביל שביעית הרי לא איכפת לן בהספירה, ועל זה בא הספרא ללמד דעשה שביעית אע״פ שאין יובל. הרי נמצינו למדין מתוך הספרא, דספירה וקידוש ב״ד הם לעיכובא ביובל, ואם אין ספירה וקידוש ליכא יובל, ואין השנים עולין בחשבון היובל כלל, וגם נלמד מזה דבלא ספירה וקידוש ב״ד עצם השנה אינה בכלל שנת היובל כלל, וכדחזינן דגם ספירה שאינה כלל בשנת היובל עצמה כי אם בשנים הקודמות ג״כ מעכבת ביובל, וספירה הלא ודאי דכל עיקרה היא לקבוע את שנת החמשים שיהא דין שנת היובל עלה, ועיכוב הספירה בעל כרחך דהוא על קביעותא דיובל, וכיון דגם הקביעות בטלה א״כ ודאי דאינה בכלל שנת החמשים כלל, וכן מבואר מהספרא דבאין כל יושביה עליה מ״מ השנים עולין למנין היובל, ואם בשנת החמשים היו כל יושביה עליה היובל נוהג, וכדחזינן דלא איפלגו ר״י ורבנן אלא בלא היו כל יושביה בשנת השביעית עצמה, ומשום דחסרון שביעית הוא דמעכב ליובל, אבל אם באמצע השבוע לא היו כל יושביה שפיר השנים עולין למנין היובל. אשר ע״כ זהו שחלקו הגאונים, דבאין כל יושביה עליה דמנין היובל נוהג ע״כ מנו יובלות לקדש שמיטין, כיון דדין שנת חמשים בה, ודינה דאינה עולה למנין השביעית, משא״כ בחסר ספירה וקידוש, דבטל כל המנין של יובל, ע״כ אין מונין רק שמיטות, כיון דבטל כל מנינא דיובל, וכל בלא יובל לית בה דין שנת חמשים ואין לנו למנות רק שבע שבע בלבד, וכמו שנתבאר.

והנה לפי״ז הא נמצא נלמד מתוך דברי הספרא אלו דעשה שביעית ואע״פ שאין יובל, דכמו דעיקר קביעת שנת השביעית לא בעי ספירה וקידוש, כמו כן ניהוג דין שביעית הוא ג״כ נוהג אף בלא ספירה וקידוש, ולכאורה קשה מאחר דהספרא קאי הכא אליבא דרבי דשתי השמיטות תלויות זה בזה, וכדהוכחנו למעלה מהך דעשה יובל ואע״פ שאין שביעית דהיינו שלא היו בשנת השביעית כל יושביה עליה, הרי דגם שביעית בעיא כל יושביה, והיינו כרבי דסובר דשביעית תלויה ביובל, וא״כ אמאי לא תליא שביעית ביובל גם בדין ספירה וקידוש. אכן נראה דזה ודאי דלענין ספירה וקידוש אין שביעית תלוי׳ ביובל, [ועיין בראשונים שהביאו דעת בעל המאור דסובר באמת דבזמן דליכא קידוש ב״ד ליתא גם לשביעית משום הך דרבי, והראשונים חלקו עליו עיין בר״ן פ״ד דגיטין], והסברא לזה נראה, דדוקא לענין כל יושביה, דאם לא היו כל יושביה עליה הרי הם פטורין מדין יובל, בזה הוא דתליא שמיטה ביובל, דהיכא דפטורים מיובל פטורים גם משביעית, משא״כ היכא דחסר הקידוש וספירה הא אין בזה דין פטור מיובל, דהרי רחמנא אזהר וספרת וקדשתם, אלא דאם לא ספרו ממילא אין כאן יובל, אבל לא דפטורים הם, וגם היכא שאין ב״ד כלל לספור ולקדש, ג״כ לא פטירי מיובל, ורק דאנוסים הם, ובכה״ג דאין נפטרים מהיובל לא מצאנו דתלי רחמנא שביעית ביובל, וע״כ שביעית נוהגת אפילו היכא דחסר הספירה וקידוש.

ונראה דהכי מוכרח מסיפא דספרא דעשה יובל אע״פ שאין שביעית, דהיינו כגון שלא היו בשנת השביעית כל יושביה עליה, וא״כ הרי מוכח מזה להדיא דגם היכא דבאמצע היובל לא היו כל יושביה, מ״מ כל שבשנת היובל בשעתו היו כל יושביה עליה, נוהג ביה דין יובל, וקשה לפ״ז דאיך אמרינן דבזמן שאין כל יושביה עליה דליכא יובל ליתא גם לשביעית, והא אכתי יוכל להיות שבשנת היובל יהיו כל יושביה עליה וינהוג היובל, ומה שאין עתה כל יושביה אין זה נוגע לדין יובל, אלא ודאי דהפירוש הוא דכיון דעתה הוא שעת פטור מיובל, ע״כ פטורים גם משמיטה. ולפ״ז כיון דעיקר הדרשא, לא דתלוי בזה אם יהיה היובל נוהג בשעתו אם לא, אלא דהעיקר אם עתה בשעת שמיטה היא שעת פטור מיובל אם לא, ונמצא דאין השביעית תלויה בעצם הקיום של יובל, ורק בדין יובל היא דתליא שביעית, ועל כן שפיר נוכל לחלק כמו שכתבנו, דדוקא באין כל יושביה עליה דפטורים הם מיובל ע״כ לא נהגה גם שמיטה, משא״כ היכא דחסר הספירה וקידוש, דאין בזה צד פטור מיובל, ורק דחסר עצם הקיום של יובל, ע״כ אין שמיטה תלויה בזה ביובל כלל, ואין זה נוגע להך דינא דרבי דשתי שמיטות תלויות זה בזה, והספרא דקאמר עשה יובל אע״פ שאין שביעית ועשה שביעית אע״פ שאין יובל קאי על הא דכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים וקדשתם את שנת החמשים אם דין שבע שבתות וקידוש דשנת החמשים הם מעכבים זה את זה אם לא, אבל אין זה נוגע לדינא דרבי דשתי שמיטות.

והנה בערכין דף י״ב [ע״ב] הנך שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה אהדרינהו לא קחשיב להו, ועיין ברש״י שם דהמנין הראשון של יובל נתבטל אחר שגלו וכשהחזירן ירמיה התחילו למנות שנות היובל מחדש, וקשה לרבנן דרבי דס״ל דשביעית נוהגת אף באין כל יושביה עליה מדין תורה, א״כ הא נמצא לדידהו דגם לאחר שגלו עשרת השבטים מ״מ חשבון השביעית היה קיים מדין תורה, וא״כ איך נתבטל לאחר שהחזירן ירמיה החשבון שמקודם שהיה קיים מן התורה לענין שביעית, וגם לרבי דס״ל דבזמן שאין כל יושביה עליה אין גם שביעית, מ״מ הרי איכא עוד כמה דברים שהם דין תורה התלויין במנין שנות השביעית, ונוהגין גם בזמן דליכא כל יושביה, וכגון תרומות ומעשרות דתלויין בשנות השביעית, וכמבואר ברש״י כתובות דף כ״ה עיי״ש, ונהגו אז מדין תורה, ואיך בטל לגבייהו אח״כ כשחזירן ירמיה החשבון של שביעית שמקודם שהיה קיים מדין תורה.

והנראה בזה, דכיון דכל עיקר מה שקובע למנין היובל היא הספירה, ועל כן כיון שהתחילו אח״כ לספור השנים של יובל מתחלה, ע״כ ספירה זו היא שמבטלה להחשבון שמקודם, וקבעתן להשנים שאח״ז בכלל מנין שנות היובל שמחדש, והיא שהפקיעה חשבון השביעית שמקודם, וחיילא בהו קביעותא דשנות יובל שאח״כ. אכן הרי כל זה לא שייך אלא אם נימא דהספירה היא דין של עיכובא בעיקר קביעותא דיובל, ועל כן שפיר אמרינן דהשנים שלא ספרו לא עלו למנין היובל, ואח״כ כשהתחילו לספור נעשה קביעות חדשה, אבל אם נימא דכל עיקרה של ספירה היא רק למצוה, ולא היא שקובעת להמנין של יובל, וגם אינה מעכבת ביובל כלל, א״כ הרי ודאי דלא שייך כלל שתבטל חשבון השביעית שמקודם. אלא ודאי מוכרח כמו שכתבנו דהספירה מעכבת ביובל, והיא עיקר קביעתה של מנין היובל, ולהכי הוא שהותחל מנין חדש ע״י הספירה, וזהו להדיא כמו שכתבנו בדעת הגאונים לדעת הרמב״ם, דלאחר החורבן דלא היו ספירה וקידוש לא מנו רק שמיטין ולא יובלות, והמסורת שהזכירו הוא בעצם המעשה דאחר החורבן לא היו עוד ספירה וקידוש ב״ד, וממילא דלא מנו יובלות.

והן לכאורה יש לדחות ראיה זו ולומר דהא דהנך שני לא קחשיב ובטל כל המנין, הוא משום דכיון דגלו ולא היו כל יושביה עליה ובטל מהן דין יובל מדין תורה, ע״כ אין שנים אלו עולות למנין שני יובל, וכשחזרו ונתחייבו ביובל מדאורייתא הותחל מנין חדש, אבל אה״נ דמעשה הספירה והקידוש אין מעכבין ביובל, כי אם דהוי מצוה לספור ולקדש. אכן לפ״ז הרי קשה, לאידך ברייתא לרבנן דר״י דשנת היובל אינה עולה למנין השמיטין, דתניא שם דשבעה עשר יובלות מנו ישראל, שבזה עולה גם הנך שני שגלו ולא היו כל יושביה, דמבואר מזה דגם באין כל יושביה ג״כ לא מיבטיל חשבון המנין של יובל, וכדהבאנו כן לעיל גם מהספרא, אלא ודאי דעיקר המנין חדש שהותחל הוא רק משום חסרון הספירה, ועל כן בזה הוא דפליגי הנך תרי ברייתות אם בשעה שגלו היתה ספירת ב״ד אם לא. ולהדיא מבואר כן בתוס׳ שם שהקשו הנך תרי ברייתות אהדדי, ותירצו דלר״י דס״ל דשנת היובל עולה למנין שביעית, וליכא נפקותא ממנין היובלות למנין השמיטין, ע״כ נתבטל מנין היובלות בשעה שגלו, משא״כ לרבנן דשנת היובל אינה עולה למנין השביעית, והוצרכו למנות יובלות גם בשעה שגלו כדי לקדש שמיטין בזמנם, על כן לא הופסק מנין היובלות, וכדבריהם מבואר להדיא בדף ל״ג שם. אלא דאכתי צ״ע, דנהי דלר״י אין מנין היובל משנה את מנין השמיטין, אבל מ״מ במה הופסק מנינו לשנות שנות השביעית אח״כ כשחזרו, אלא ודאי דכוונת התוס׳ כמו שכתבנו, דהעיקר תלויה בספירת ב״ד, ועל כן לר״י דלא הוצרכו לספירת ב״ד ממילא נתבטל מנין היובלות משום חסרון ספירה, משא״כ לרבנן דמנו יובלות כדי לקדש שמיטין בזמנם, והיתה ספירת ב״ד גם בשעה שגלו, ע״כ נתקיים המנין גם אח״כ כשחזרו, והוא כמו שכתבנו דקביעות מנין היובל הוא ע״י ספירה וקידוש ב״ד, וכמו שנתבאר.

והנה הראב״ד הרי חולק וס״ל דגם לאחר החורבן ובזמן הזה מונין יובלות לקדש שמיטין, ומבואר מזה דס״ל דהספירה וקידוש אינן לעיכובא ביובל, או דנימא דגם הראב״ד ס״ל דספירה וקידוש מעכבין ביובל, ורק דס״ל דכל זה הוא לענין נהיגת דין היובל, אבל זה ששנת היובל אינה עולה למנין השמיטין, הוא דין בפני עצמו בקביעות השנים, ואף אם אין השנה קדושה בקדושת יובל מ״מ אינה עולה למנין השביעית, וצ״ע בזה. אכן נראה, דכל זה לא שייך אלא אם נימא דספירה אינה מעכבת, וליכא דין שצריך קביעת השנים ביובל, כי אם דממילא שנת החמשים היא נקבעת להיות שנת היובל, וא״כ ממילא דעיכוב הקידוש ג״כ אינו בעיקר הקביעות דיובל, ורק מדין קידוש הוא דמעכב, וא״כ שפיר י״ל, דאע״ג דהקידוש מעכב, מ״מ כל שהוקבעה עפ״י חשבון להיות שנת היובל שוב אינה עולה במנין השביעית, אבל אם נימא דגם ספירה מעכבת, ואיכא דין קביעות השנים ביובל, דצריך ספירה לקובעה בשנת היובל, וא״כ הרי ממילא דבין עיכוב הקידוש ובין עיכוב הספירה תרוויהו בעיקר קביעותא דיובל הויין, דבלא קידוש וספירה אין השנה נקבעת להיות שנת היובל כלל, וממילא דעולה היא גם במנין השביעית, כיון דלאו שנת היובל היא כלל. אלא בעל כרחך נראה מוכרח בדעת הראב״ד, דס״ל דספירה אינה מעכבת כלל ביובל, וכל שעפ״י חשבון היא שנת החמשים הרי היא חשיבא שנת היובל מדינא, ומשום הכי ס״ל דאינה עולה לחשבון השביעית.

אלא דבזה יש להסתפק, אם ס״ל דגם קידוש שנת היובל אינו מעכב, ומשום הכי הוא דאינה עולה למנין השמיטין, או דס״ל דאע״ג דקידוש מעכב ואינו נוהג יובל בלא קידוש, מ״מ אינו עולה למנין השמיטין, דכיון דקביעות השנים הוא דין בפני עצמו קיים גם ממילא, ורק דחסר ביה דין קידוש, ע״כ אינו נוגע רק לקיום דיני יובל, אבל מ״מ שנת החמשים מיקריא ואינה עולה למנין השביעית. ולדעת הגאונים והכרעת הרמב״ם דלאחר חורבן אין מונין יובלות ועולין כולם למנין השמיטות, יש לפרש ג״כ בתרי גווני, או דס״ל דגם ספירה מעכבת, וממילא דאינה שנת החמשים כלל, או דנימא דס״ל דאע״ג דספירה אינה מעכבת, מ״מ כיון דקידוש ב״ד מיהא מעכב, ולא חייל עלה דין קדושת יובל, ממילא היא עולה למנין השמיטין, ומשום דס״ל דזה דשנת היובל אינה עולה למנין השמיטין אינו דין בפי עצמו, ורק דהכל תלוי בקדושת היובל, וכל שאינה קדושה בקדושת יובל עולה היא למנין השמיטין. ואע״ג דספירה וקידוש תרווייהו חד מילתא הוא, מ״מ אין בזה דוחק לחלק כמו שכתבנו דקידוש מעכב וספירה אינה מעכבת, כיון דשני דינים חלוקים הם, ספירה נוגעת לדין קביעת השנים, וקידוש נוגע לקדושת היובל שחל על שנה זו, וכל אחד כפי דינו זה לעיכובא וזו למצוה.

ועוד י״ל דהנה בר״ה דף ט׳ [ע״ב] איפלגי תנאי בשילוח עבדים וקריאת דרור ותקיעת שופר איזו מהן מעכב ביובל, ומסקינן שם דחכמים אומרים דשלשתן מעכבות, ומפרש שם בגמ׳ דילפי לה מקרא דיובל היא לעיכובא, ומשום דס״ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, וקאי הך יובל היא לעיכובא בין על קריאת דרור שלפניו ובין על תקיעת שופר שלפני פניו, והנה הך קרא דוקדשתם כתיב בין קרא דתקיעת שופר ובין קרא דקריאת דרור, וכיון דקאי הך יובל היא גם על תקיעת שופר שלפני פניו, ממילא דקאי גם על וקדשתם שלפניו, וממילא מוכרח דקידוש ב״ד ג״כ מעכב ביובל. אלא דאם נימא דעיכובא דקידוש שנת היובל ילפינן מקרא, א״כ הא מוכרח מהא דכתב הרמב״ם פ״י משמיטה ויובל הי״ג ז״ל שלשה דברים מעכבין ביובל תקיעה ושילוח עבדים והחזרת שדות, ולא הזכיר כלל קידוש ב״ד, א״כ ש״מ דטפי מהני תלתא לא ילפינן מקראי, ואם ספירה וקידוש או קידוש לבד מעכב הוא רק משום דלא בעינן קרא לזה, דדוקא בהנך ג׳ דמדינא צריך לנהוג יובל והיובל בקדושתו ורק שחטאו ולא קיימו חדא מצוה מהנך תלת או שילוח עבדים או תקיעת שופר או קריאת דרור א״כ מהיכי תיתי נימא דלא ינהגו בה שאר הדברים, וע״כ שפיר מצרכינן קרא לעיכובא דאם לא קיימו חדא מהנך תלת בטל דין יובל, משא״כ בספירה וקידוש ב״ד, דזהו עיקר קביעת ועשית היובל דצריכינן לקדש את השנה ולקובעה לשנת היובל, בזה לא צריכינן שום קרא לעיכובא, וממילא דליכא מקום לחלק בין ספירה לקידוש, דהרי הרמב״ם כיילינהו בהדדי לספירה וקידוש ולא חלק ביניהם, וממילא דצ״ל או דשניהם מעכבין או דשניהם אין מעכבין.

אלא דצ״ע לדעת הראב״ד מהסוגיא דערכין שהבאנו דהנך שני דאגלינהו סנחריב לא קחשיב, דש״מ מזה דבלא קידוש וספירה ליתא למנינא דיובל כלל, מדהותחל אח״כ מנין חדש. ובאמת דגם הרמב״ם ס״ל שם מתחלה דגם האידנא מונין יובלות, ורק שאח״כ כתב שקבלת הגאונים מכרעת דאין מונין, וצ״ע. וע״כ נראה, דדעת הראב״ד היא, דנהי דהספירה וקידוש הם לעיכובא ביובל, אבל הא דשנת החמשים אינה עולה הוא גם היכא דליכא מנינא דיובל כלל, דגם בחשבון שביעית דממילא הוי דינא הכי דשנת החמשים אינה עולה למנין השמיטין, אבל אין הכי נמי דמנינא דיובלות הוא רק בספירה וקידוש, וע״כ כשהוחזרו כל ישראל וחייל עלייהו דין יובל וחייל אז דין ספירה וקידוש נתבטל החשבון שמקודם, אף שנהג אז מדין תורה, כיון דעתה הותחל בהן דין קביעותא דיובלות. או דנימא דהראב״ד ס״ל דספירה וקידוש לא מעכבי כלל, והא דלא קחשיב הנך שני דגלו הוא משום דלא היו כל יושביה עליה, וס״ל להראב״ד דגם בזה דאין כל יושביה עליה ג״כ הוי דינא דאין עולין בחשבון לניהוג דין יובל, וע״כ כשחזרו הותחל המנין מחדש בשביל חיובא דיובל, והא דהקשינו לעיל מהך ברייתא דשבעה עשר יובלות מנו ג״כ ניחא, דהרי להדיא מבואר לקמן בדף ל״ב [ע״ב] דבאין כל יושביה ג״כ מונין יובלות לקדש שמיטין, ואך דאח״כ כשהוחזרו וחלה חובת יובל הותחל מנין חדש מדינא משום חיובא דיובל. אכן גם לפ״ז הא נמצא, דהראב״ד ס״ל דהא דשנת החמשים אינה עולה למנין השביעית, הוא גם היכא דהשנים אינה נחשבים במנין היובל כלל, וכדחזינן הכא דגם באין כל יושביה עליה הוצרכו למנין חדש ואינם עולים לדין יובל, ומ״מ הא מבואר בסוגיין דף ל״ב דמונין יובלות לקדש שמיטין, וא״כ עכ״פ הא מיהא דטעמו של הראב״ד שסובר דמונין יובלות גם עתה הוא משום דס״ל דגם בלא מנינא דיובלות ג״כ שנת החמשים אינה עולה למנין השביעית. ובזה הוא שחולקין הגאונים וס״ל דכל היכא דאין השנים עולים במנין לענין יובלות אין זה יובל, ושנת החמשים עולה למנין השביעית, ומונין רק שמיטין ולא יובלות, והא דמנו יובלות לקדש שמיטין הוא משום דגם באין כל יושביה עליה ג״כ עולים למנינא דיובל, ובחסר קידוש וספירה דבטל עיקר הקביעות של שני יובל אין מונין שנת חמשים כי אם שבע שבע לבד, וכמו שנתבאר.

והנה ז״ל הראב״ד שם הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החורבן אלא שבע אולי ג״כ קודם החורבן כי יש מפרשים דס״ל כר״י וכו׳ כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשוב אחר החורבן זכר לבנין חשבון אחר וכו׳, וקשה דלדעת הראב״ד הלא תרומות ומעשרות בזמן הזה מדין תורה, וא״כ איך תלי זאת בזכר לחורבן, כיון שנוגע לחשבון של מעשר שני ומעשר עני שהם מדין תורה, וגם בשביעית הארץ משמע דס״ל להראב״ד דהויא דין תורה, ואיך תלי כל זה בזכר לבנין, אלא ודאי דס״ל דטעמא דהגאונים הוא משום חסרון ספירה וקידוש, וע״כ תלי לה בזכר לבנין, אע״ג דהוי דין תורה, כיון דהכא דיינינן לענין אם יעשו ספירה וקידוש אם לא, ובזה שפיר תלוי מנין השנים גם בדין תורה, וזהו להדיא כמו שכתבנו בדעת הגאונים, אלא דלבסוף חלק עליהם וכבר נתבאר טעמו.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהחדושי ר' חיים הלויהכל

(ו) ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל גאונים ואנשי ארץ ישראל, וכולם לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותם שבע שבע. ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין, וכפי^א חשבון זה אנו מורים לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהם ראוי להיתלות:

[The reckoning of] the Sabbatical year is well-known and renowned among the Geonim and the people of Eretz Yisrael. None of them make any reckoning except according to the years of the destruction.⁠¹ According to this reckoning, this year, which is the 1107th year after the destruction is the year following the Sabbatical year.⁠²
We rely on this tradition and we rule according to it³ with regard to the tithes,⁠⁴ the Sabbatical year, and the nullification of debts, for the received tradition and deed⁵ are great pillars in establishing [Halachic] rulings and it is appropriate to rely on them.

1. For it is accepted that the year following the destruction was the beginning of a Sabbatical cycle, as stated in Halachah 4.

2. I.e., when 1107 is divided by 7, there is a remainder of 1.

3. The Radbaz states that this was the practice in his day and this is the present practice in Eretz Yisrael and throughout the world, for the Rambam's ruling is accepted by both the Beit Yosef and Rama (Choshen Mishpat 67:1). See Sefer Meirat Einayim 66:5.

4. For the obligations of the second tithe and the tithe for the poor depend on the years of the Sabbatical cycle.

5. I.e., the way the law has actually been observed.

א. ב1: ולפי.

משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמרכבת המשנה מהדורה בתראעודהכל

וּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה יְדוּעָה הִיא וּמְפֻרְסֶמֶת אֵצֶל הַגְּאוֹנִים וְאַנְשֵׁי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֻלָּן לֹא מָנוּ אֶלָּא לִשְׁנֵי חֻרְבָּן מַשְׁלִיכִין אוֹתָן שֶׁבַע שֶׁבַע. וּלְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה תְּהִי שָׁנָה זוֹ שֶׁהִיא שְׁנַת שֶׁבַע וּמֵאָה וְאֶלֶף לַחֻרְבָּן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְעַל זֶה אָנוּ סוֹמְכִין. וּכְפִי הַחֶשְׁבּוֹן זֶה אָנוּ מוֹרִין לְעִנְיַן מַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים שֶׁהַקַּבָּלָה וְהַמַּעֲשֶׂה עַמּוּדִים גְּדוֹלִים בְּהוֹרָאָה וּבָהֶן רָאוּי לְהִתָּלוֹת:

ושנת השמטה ידועה היא וכו׳ עד וכן בכל כו׳ – א״א הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החרבן אלא שבע אולי ג״כ קודם החרבן כי יש מפרשים דסבירא להו כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וסומכין את דבריהם למה שאמרו בגמרא דע״ז ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשב אחר החרבן זכר לבנין חשבון אחר זולתי החשבון הראשון מ״מ אני איני סובר לא כדבריהם ולא כדבריו ואיני מפרש נשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי על דרך פירושם אלא לומר שאינם נותנים ליובל אחר חרבן שם זכר קדושה אלא כשאר שני שבוע שהם חול מ״מ חמשים חמשים הם מונין דלא כר׳ יהודה כמו שהיו מונין בתחלה ואולי דעת הגאונים כך הוא.

ולפי חשבון זה תהא שנה זו שהיא אלף וק״ז לחרבן מוצאי שביעית – כלומר מאחר שנתבאר שהחרבן היה בשנת השמטה כשתחלק אלף ומאה ליובלות יותרו בידך כ״ב שנים תוסיף עליהם שבע הנשארים הרי הם כ״ט הכ״ח הם ד׳ שמטות ישאר בידך אחת והיא תחלת שמטה שהיא מוצאי שביעית והיא שנת ד׳ אלפים ותתקל״ו ליצירה נמצא לפי זה ששנת ה׳ אלפים ושלש מאות ועשרים ושבע היא שמטה וכך המנהג פשוט:

ושנת השמטה וכו׳. עיין השגות ובתוס׳ ע״ז דף ט׳ ע״ב ד״ה האי מאן וכו׳ דהראב״ד מפרש דהך סוגיא אליבא דר׳ יהודה כדפרש״י ומשו״ה פסקו הגאונים כר״י ואולם רבנו סובר דס״ל להגאונים דמודים רבנן לר״י במנין בית שני כיון דבזמן בית שני לא מנו יובלות שלא היה היובל נוהג והיינו מ״ש רבנו לעיל ה״ה וכן עולה בגמ׳ וכו׳ ר״ל דסוגיא דע״ז סייעתא דדוחק לומר דרב הונא בריה דרב יהושע פסק כר״י. ומ״ש הראב״ד מ״מ אני איני סובר וכו׳ פירושו דחוק לכאורה (גם מ״ש הכ״מ לעיל ה״ק דחוק והנכון כמ״ש) והרוצה לעמוד על שרש הדברים בטעם הראב״ד ורבנו ופי׳ נטפי חד שתא כבר האריך בזה הרלב״ח שאלה קמ״ג עיי״ש ועיין מ״ש חלק א׳ בפרקין ה״ד.

משנה תורה דפוסיםראב״דכסף משנהמרכבת המשנה מהדורה בתראהכל

(ז) שנת היובל אינה עולה ממנין שני השבוע, אלא שנת תשע וארבעים שמיטה, ושנת חמישים יובל, ושנת אחת וחמישים תחילת שש שנים של שבוע. וכן בכל יובל ויובל:

The Jubilee year is not counted in the set of Sabbatical years.⁠¹ Instead, the 49th year is a Sabbatical year and the fiftieth year is a Jubilee year. Then the 51st year is the first of the six years of the [next] Sabbatical cycle. This is true of every Jubilee year.

1. This applies whether the Jubilee year was observed in its full sense, as in most of the First Temple era, or it was merely counted as throughout the Second Temple era.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהעודהכל

שְׁנַת יוֹבֵל אֵינָהּ עוֹלָה מִמִּנְיַן שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ. אֶלָּא שְׁנַת תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שְׁמִטָּה וּשְׁנַת חֲמִשִּׁים יוֹבֵל. וּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וְאַחַת תְּחִלַּת שֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁל שָׁבוּעַ וְכֵן בְּכׇל יוֹבֵל וְיוֹבֵל:

בבלי ראש השנה ט׳., בבלי נדרים ס״א., בבלי ערכין ל״ג.

טור יורה דעה של״א

שנת היובל אינה עולה וכו׳. כבר כתבתי שהוא מחלוקת רבי יהודה וחכמים ויש קצת פסקו כרבי יהודה ואין כן דעת הגאונים ורבינו אלא כחכמים:

שנת יובל וכו׳ – בפרק ב׳ דערכין (ערכין י״ב) ובפרק קמא דראש השנה (ראש השנה ט׳) ובפרק קונם יין וכרבנן דפליגי אדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואזדא לטעמיה שכתב בתחלה קודם סברת הגאונים שמנו יובלות לקדש שמיטין בין בזמן בית שני בין אחר שחרב כי על פי כן יצא לו ששנת אלף וק״ז לחרבן היתה שנת שמטה לפי אותה סברא:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנההכל

(ח) משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו^א היובלות, שנאמר ״וקראתם דרור בארץ לכל יושביה״ (ויקרא כ״ה:י׳), בזמן שכל יושביה עליה. והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט, אלא כולן יושבין כתקנן:
בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ, שנאמר ״יובל היא״ (ויקרא כ״ה:י׳-י״ב), בכל מקום, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

From the time the tribes of Reuven and Gad and half the tribe of Menasheh were exiled,⁠¹ [the observance] of the Jubilee year ceased, as [implied by Leviticus 25:10]: "You shall proclaim freedom throughout the land to all of its inhabitants.⁠" [One can infer that this commandment applies only] when all of its inhabitants are dwelling within it. [Moreover,] they may not be intermingled, one tribe with another, but rather each tribe is dwelling in its appropriate place.⁠²
When the Jubilee is observed in Eretz [Yisrael], it should also be observed in the Diaspora,⁠³ as [implied by the phrase used in the above verse:] "It is the Jubilee,⁠" [i.e.,] in every place. [This applies] whether the Temple is standing or whether the Temple is not standing.⁠⁴

1. The tribes of Reuven and Gad and half of the tribe of Menashe were exiled approximately 18 years before the remaining seven and a half tribes. They in turn were exiled approximately 130 years before the destruction of the Temple and exile of the tribe of Judah.

2. For each tribe was given an ancestral heritage of its own.

3. With regard to the freeing of Hebrew servants.

4. I.e., it is the presence of the Jewish people in the land and not the existence of the Temple which determines the land's sanctity.

א. כך ב1. א: בטל.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהעודהכל

מִשֶּׁגָּלָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:י׳) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ בִּזְמַן שֶׁכׇּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעֻרְבָּבִין שֵׁבֶט בְּשֵׁבֶט אֶלָּא כֻּלָּן יוֹשְׁבִין כְּתִקְנָן. בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל [נוֹהֵג בָּאָרֶץ] נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י׳:י״ב) יוֹבֵל הִיא בְּכׇל מָקוֹם בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:

בבלי ראש השנה ט׳:, בבלי קידושין ל״ח:, בבלי ערכין ל״ב:

משגלה שבט ראובן וכו׳. בפרק המוכר שדהו ברייתא משגלה שבט ראובן וכו׳ יכול היו עליה והם מעורבים שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג ת״ל לכל יושביה בזמן שיושביה כתקונם לא בזמן שהם מעורבים:

בזמן שהיובל נוהג בארץ וכו׳. פ״ק דר״ה והכתיב יובל היא ההוא אפילו בח״ל והכתיב בארץ ההוא בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בח״ל בזמן שאינו נוהג בארץ אינו נוהג בח״ל:

משגלה שבט ראובן וכו׳ והוא שלא יהיו מעורבבין וכו׳ – בפרק בתרא דערכין (ערכין ל״ב):

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנההכל

(ט) ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום, מן התורה:
ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג עבד עברי, ולא בתי ערי חומה, ולא שדה אחוזה, ולא שדה חרמים, ואין מקבלין גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת^א כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו:

When [the laws of] the Jubilee year are observed, the laws of a Hebrew servant are observed,⁠¹ as are the laws of homes in a walled city, the laws of a field given as a dedication offering, and the laws of ancestral fields.⁠² We accept [a gentile as] a resident alien³ and the Sabbatical year is observed in Eretz [Yisrael] and debts are nullified in all places according to Scriptural Law. In the era when the Jubilee year is not observed, none of these mitzvot are observed except the Sabbatical year in Eretz [Yisrael] according to Rabbinic Law and also the nullification of debts in all places according to Rabbinic Law, as we explained.⁠⁴

1. See Hilchot Avadim, ch. 1-2.

2. The laws governing the latter three subjects are described in Chapters 12 and 13.

3. I.e., if a gentile accepts the observance of the Seven Laws Given to the Descendants of Noah, he is granted the right to dwell in Eretz Yisrael. See Hilchot Avodat Kochavim 10:6; Hilchot Melachim 8:10-11.

4. See Chapter 9, Halachah 3, with regard to the nullification of debts. With regard to the observance of the Sabbatical year, the Rambam's statements are the subject of a difference of opinion among the commentaries. Our translation follows the version of the text suggested by Rav Yosef Corcus which is accepted by Rav Shabsi Frankel. It is also the conception followed by the Sefer HaChinuch (mitzvah 331). The Kesef Mishneh, however, interprets the text differently, reading the last line as: "with the exception of the Sabbatical year in Eretz [Yisrael] and, according to Rabbinic Law, the nullification of debts.⁠" Some commentaries have suggested that the Rambam's statements in Sefer HaMitzvot (positive mitzvah 135) support this interpretation. Most other Rishonim follow the conception that the observance of the Sabbatical Law is a Rabbinic ordinance in the present era. See also Chapter 12, Halachah 16, and notes and Hilchot Terumah 1:26 and notes.

א. ד (מ׳אין נוהג׳): אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת (ושם נקודה אחרי ׳בארץ׳). קיצור מכוון של מאן-דהוא, שרצה לחסוך בדיו, ולא שיער עד היכן תגיע שליחות⁠־ידו בלשון רבנו, שהרי גרמה ל׳כסף משנה׳ ולאחרונים נוספים לסבור שלדעת רבנו ששביעית בזמן הזה מדאורייתא, בעוד שרבנו כתב בפירוש שהיא מדבריהם. וע׳ ר״י קורקוס שעמד על כך. [במהד׳ פ׳ הציגו באופן חריג שני נוסחאות בתוך הפנים: נוסח כתבי⁠־היד, ולצידו נוסח ד, כי מחד לא יכלו להתעלם מהנוסח האמיתי, שיש לו השלכות גדולות להלכה, ומאידך לא מלאם ליבם – אחר שהצהירו הצהרת אמונים לדפוסים – לדחות לשוליים את נוסח ד בענין כה משמעותי, למרות שב׳ילקוט שינויי נוסחאות׳ הודו בפירוש שנוסח זה לא יצא מתחת יד רבנו (הלשון שם ״שלגירסה זו ׳מדבריהם׳ קאי אשמיטת כספים בלבד״ אינה אלא מן המתמיהות, שהרי אין זו ״גירסה״, והמקצר כלל לא התכוון לכך). ר׳ מה שכתבנו במבוא הכללי, פרק ט׳].

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחעודהכל

וּבִזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג נוֹהֵג דִּין עֶבֶד עִבְרִי. וְדִין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה. וְדִין שְׂדֵה חֲרָמִים וְדִין שְׂדֵה אֲחֻזָּה. וּמְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב וְנוֹהֶגֶת שְׁבִיעִית בָּאָרֶץ וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכׇל מָקוֹם מִן הַתּוֹרָה. וּבִזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל [נוֹהֵג] אֵינוֹ נוֹהֵג אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ חוּץ מִשְּׁבִיעִית בָּאָרֶץ. וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכׇל מָקוֹם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

בבלי גיטין ס״ה., בבלי ערכין כ״ט.

טור יורה דעה רס״ז:י״ד

שו״ע יורה דעה רס״ז:י״ד

ובזמן שהיובל נוהג וכו׳. פרק המקדיש שדהו (דף כט) בברייתא אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכו׳ וכן שדה אחוזה ובתי ערי חומה ושדה חרמים וגר תושב כולם שנויים באותה ברייתא וכולהו יליף טעמא מקראי:

ובזמן שהיובל נוהג נוהג בח״ל וכו׳ – בספ״ק דקידושין (דף לח:) שילוח עבדים חובת הגוף היא כלומר ופשיטא שנוהג בח״ל ומשני סד״א הואיל דכתיב וקראתם דרור בארץ בארץ אין בח״ל לא ת״ל יובל היא מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח״ל ואיתיה בפרק קמא דר״ה (ראש השנה ט׳).

ומה שכתב: שבזמן שהיובל אינו נוהג אין דין ע״ע ודין בתי ערי חומה ודין שדה אחוזה ודין שדה חרמים ואין מקבלים גר תושב – בערכין ס״פ המקדיש שדהו (ערכין כ״ט):

ומה שכתב: חוץ משביעית בארץ וכו׳ – לא קאי אלא לשמטת כספים דאילו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מה״ת כמו שכתבתי ברפ״ט:

ודין בתי ערי חומה. יש להסתפק אם הוא דוקא לדיני בתי ערי חומה שהזכיר רבינו לקמן פי״ב ונפקא מינה שמצורע משתלח מהם אף בזמן הזה דהא קי״ל דטהרת מצורע נוהג שלא בפני הבית כמ״ש רבינו פי״א מהלכות טומאת צרעת דין ו׳ וכן נראה מדברי רש״י פ״ק דברכות (דף ה׳) והתוס׳ שם חלקו עליו וס״ל דבזמן שאין היובל נוהג ליכא קדושה בבתי ערי חומה והרשב״א ז״ל בחידושיו קיים דברי רש״י יע״ש:

ודין בתי ערי חומה. עיין להמל״מ ז״ל. ומ״ש

חוץ משביעית וכו׳ כתב מרן ז״ל דשביעית בארץ אף בזמן הזה מן התורה (וכ״כ) [כמו שכתבתי] בריש פ״ט ע״כ וכ״כ גם בפ״ד הל׳ (כ״ד) [כ״ה] ויש לתמוה דשם הל׳ כ״ט כשבא לחלוק על הרב כפתור ופרח ז״ל כתב עליו דלא דק דבהדיא כתב רבינו בפ״ט ופ״ו דשמטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם ע״כ והם דברים תמוהים הרבה ולענ״ד נראה איזה טעות סופר יש בלי ספק:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמשנה למלךמעשה רקחהכל

(י) מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל. ומצוה זו מסורה לבית דין תחילה^א, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר ״תעבירו שופר״ וכו׳ (ויקרא כ״ה:ט׳). ותוקעין בשופר תשע, כדרך שתוקעין בראש השנה. ומעבירין שופר בכל גבול ישראל:

It is a positive commandment to sound the shofar on the tenth of Tishrei¹ in the Jubilee year.⁠² This mitzvah is entrusted to the [High] Court first,⁠³ as [Leviticus 25:9] states: "You shall sound a shofar blast. Each and every individual is also obligated to sound the shofar, as [the verse] continues: "and you shall sound the shofar.⁠"⁴
We sound nine shofar blasts in the same way as we sound them on Rosh HaShanah.⁠⁵ We sound the shofar throughout the boundaries of [Eretz] Yisrael.⁠⁶

1. Yom Kippur.

2. Sefer HaMitzvot (positive commandment 137) and Sefer HaChinuch (mitzvah 331) includes this commandment among the 613 mitzvot of the Torah. This mitzvah also includes setting the servants free, as the Rambam mentions in his listing of the mitzvot at the beginning of these halachot.
Sefer Hamitzvot, loc. cit., states that, thematically, this sounding of the shofar differs from the sounding of the shofar on Rosh HaShanah. On Rosh HaShanah, the shofar is sounded as "a remembrance before God.⁠" In the Jubilee, by contrast, the sounding of the shofar is the proclamation of freedom required by the Torah.
The commentaries note that this difference is also reflected in the wording used to describe the commandments. With regard to the sounding of the shofar on Rosh HaShanah, the Rambam (Sefer HaMitzvot, positive commandment 170, Hilchot Shofar 1:1) states the mitzvah is to hear the sounding of the shofar, while here he states that the mitzvah is to sound the shofar.

3. I.e., first, the shofar is sounded in the High Court (the Sanhedrin of 71 judges) and then it should be sounded by every individual.

4. I.e., the verse uses two forms, the first singular, and the second plural, for the same verb. On this basis, it is derived that first, the shofar is sounded by the court for the people as a unified entity, and then, it is sounded by each person individually. See Rosh HaShanah 30a, 34a.

5. I.e., sounding three series of tekiah, shevarim, teruah, tekiah blasts. See Hilchot Shofar, ch. 3, for details.

6. The Or Sameach interprets this phrasing to mean that although the Jubilee is observed in the Diaspora, the shofar is not sounded there.

א. בד׳ נוסף בסוגריים: שנאמר והעברת שופר תרועה. אך בכתבי⁠־היד לית.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמעשה רקחאור שמחעודהכל

מִצְוַת עֲשֵׂה לִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר בָּעֲשִׂירִי לְתִשְׁרֵי בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל. וּמִצְוָה זוֹ מְסוּרָה לְבֵית דִּין תְּחִלָּה (שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:ט׳) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה) וְכׇל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב לִתְקֹעַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:ט׳) תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר. וְתוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר תֵּשַׁע כְּדֶרֶךְ שֶׁתּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּמַעֲבִירִין שׁוֹפָר בְּכׇל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:

בבלי ראש השנה ל׳., בבלי ערכין ג׳:

מ״ע לתקוע בשופר וכו׳. דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וכו׳ וכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה בת״כ וספרת לך בב״ד:

וכל יחיד ויחיד וכו׳. פ״ק דר״ה תעבירו שופר בכל ארצכם מכאן שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אמר רב הונא ועם ב״ד מאי ועם ב״ד בזמן ב״ד:

ותוקעים תשע תקיעות וכו׳. דילפינן בג״ש ליתן את האמור בזה לזה ואת האמור בזה לזה:

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי בתשרי וכו׳ עד תעבירו שופר – ר״פ בתרא דר״ה (ראש השנה ל׳).

ומ״ש: ותוקעין בשופר תשע וכו׳ – משנה פ״ג דר״ה (דף כ״ו:) שוה היובל לר״ה לתקיעה ולברכות ובפרק בתרא דר״ה (ראש השנה ל״ד) יליף מקראי שהן ט׳ תקיעות.

ומ״ש: ומעבירים שופר בכל גבול ישראל – מדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם:

מצות עשה לתקוע וכו׳. לא ביאר ז״ל אם היו מברכין על אלו התקיעות והדין נותן שיברכו כדרך שמברכין בתקיעות של ראש השנה כמ״ש סוף פ״ג דהל׳ שופר וגם ברכת שהחיינו נראה שהיה להם לברך דהא אין לך מצוה הבאה מזמן לזמן גדולה מזו שהיא באה לחמשים שנה ואפילו במקריב מנחה חדשה פסק רבינו ספ״ז דתמידין ומוספין שיברך שהחיינו וממ״ש בריש פרקין וצ״ע למה לא הוזכרו ברכות אלו בדברי חז״ל אך לפי מ״ש רבינו סוף הלכות ברכות נראה פשוט שהיו מברכין אותם מכח הכלל שמסר בידינו שם ואולי דסמך אמה שכתב שם.

ודקדק רבינו לכתוב מ״ע לתקוע מפני שמצות היובל היא התקיעה דהא כל יחיד ויחיד חייב לתקוע משא״כ בתקיעות דר״ה שמצותן בשמיעה כמ״ש רבינו רפ״א דהל׳ שופר ואף דשוה יובל לר״ה לתקיעות לא אמרו כן אלא לענין סדר התקיעות דבעו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וכן נראה מדברי רבינו בספר המצוות (קל״ט) [קל״ז] וק״ע עיי״ש. וראיתי להכנסת הגדולה או״ח סי׳ תקפ״ה שהביא משם הרדב״ז שביובל היו מברכין לתקוע בשופר עיי״ש:

ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.
נ״ב ולא בחוצה לארץ שאין תוקע יחיד בחו״ל כמפורש בירושלמי רה״ש פ״ד סוף הלכה א׳:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמעשה רקחאור שמחהכל

(יא) שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר. ואחד היובל ואחד ראש השנה^א לתקיעות, אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקידשו בו את החודש ובין^ב בבית דין שלא קידשו בו את החודש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין.

[The requirements] of shofar used for the Jubilee and Rosh HaShanah are the same in all matters.⁠¹ Both on Rosh HaShanah and in the Jubilee the tekiyot are sounded except in the Jubilee year, they are sounded² both in the court that sanctifies the new moon³ and in a court that does not sanctify the moon.⁠⁴ [Moreover,] for the entire time the court is in session, every individual is obligated to sound [the shofar even] outside the presence of the court.

1. See Hilchot Shofar 1:1.

2. I.e., even when Yom Kippur falls on the Sabbath.

3. I.e., the Sanhedrin of 71 judges.

4. I.e., an ordinary local court.

א. ד (מ׳היובל׳): ראש השנה ואחד היובל. שינוי לשון שלא לצורך.

ב. ב1: בין. וכך ד.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהעודהכל

שׁוֹפָר שֶׁל יוֹבֵל וְשֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶחָד הוּא לְכׇל דָּבָר. וְאֶחָד רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֶחָד הַיּוֹבֵל לַתְּקִיעוֹת. אֶלָּא שֶׁבַּיּוֹבֵל תּוֹקְעִין בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ. וְכׇל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב לִתְקֹעַ כׇּל זְמַן שֶׁבֵּית דִּין יוֹשְׁבִין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין:

בבלי ראש השנה ל׳., בבלי ערכין ג׳:

שופר של יובל ושל ר״ה אחד הוא וכו׳. פרק ראוהו ב״ד משנה שוה היובל לר״ה לתקיעה ולברכות וכו׳:

אלא שביובל תוקעים וכו׳. שם בפרק יו״ט מסקנא דהך ברייתא דכתיבנא לעיל לעולם בזמן ב״ד והכי קתני ביובל בזמן ב״ד תוקעין בין בפני ב״ד בין שלא בפני ב״ד בר״ה תוקעין בזמן ב״ד ובפני ב״ד ובת״כ ביום ולא בלילה ביוה״כ ואפי׳ בשבת וכו׳ ומסיק א״כ למה נאמר בעשור לחדש אלא בעשור לחדש דוחה את השבת בכל ארצכם ואין תרועת ר״ה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב״ד ונתבארו דברי רבינו:

שופר של יובל ושל ר״ה אחד הוא לכל דבר וכו׳ – משנה פ״ג דר״ה (דף כ״ו:).

ומה שכתב: אלא שביובל תוקעין בין בב״ד שקדשו בו את החדש וכו׳ עד אלא בפני ב״ד – שם (דף ל׳):

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנההכל

(יב) ובראש השנה שחל להיות בשבת, לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החודש, ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני בית דין:

When Rosh HaShanah falls on the Sabbath, by contrast, [the shofar] would be sounded only in a court that sanctified the new moon. Every individual may sound [the shofar] only in the presence of the court.⁠¹

1. See Hilchot Shofar 2:8-9.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםעודהכל

וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ. וְאֵין כׇּל יָחִיד וְיָחִיד תּוֹקֵעַ אֶלָּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין:

בבלי ראש השנה ל׳.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהכל

(יג) שלשה דברים מעכבין ביובל, תקיעה, ושילוח עבדים, והחזרת שדות לבעליהן, וזו היא השמטת^א קרקע.

[The observance of] three matters are of critical importance with regard to the Jubilee year:⁠¹ the sounding of the shofar,⁠² the release of servants,⁠³ and the return of fields to their owners.⁠⁴ This is referred to as "the release of land.⁠"

1. I.e., if these three mitzvot are not fulfilled, the Jubilee year is not granted its sanctity (Rosh HaShanah 9b).

2. This would appear to refer to the sounding of the shofar by the High Court, and not its sounding by every individual.

3. A Hebrew servant is granted his freedom in the Jubilee year, whether he was sold into slavery on his own initiative or by the court and even if he willingly extended his servitude, as Leviticus 25:40 states: "Until the Jubilee year, he will work with you.⁠" See Hilchot Avadim, ch. 2.

4. As described in the following chapter.

א. ד: שמיטת. אך ׳שמיטה׳ משמעה הרגיל שביתת הארץ, ואילו כאן מדובר על חזרת השדות לבעליהם.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהעודהכל

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין בַּיּוֹבֵל. תְּקִיעָה וְשִׁלּוּחַ עֲבָדִים וְהַחְזָרַת שָׂדוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. וְזוֹ הִיא שְׁמִטַּת קַרְקַע:

בבלי ראש השנה ט׳:

שלשה דברים מעכבין ביובל וכו׳. כולהו מפרשי בקרא:

שלשה דברים מעכבים ביובל וכו׳ – בפרק קמא דראש השנה עלה ט׳ ע״ב וכחכמים:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנההכל

(יד) מראש השנה ועד יום הכיפורים, לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן, וחזרו שדות לבעליהן:

From Rosh HaShanah¹ until Yom Kippur, servants would not be released to their homes,⁠² nor would they be subjugated to their masters,⁠³ nor would the fields return to their [original] owners.⁠⁴ Instead, the servants would eat, drink, and rejoice, with crowns on their heads. When Yom Kippur arrives and the shofar is sounded in the court, the servants are released to their homes and the fields are returned to their owners.

1. Even though the laws of the Jubilee year do not take effect until the sounding of the shofar on Yom Kippur, the sanctity of the year begins on Rosh HaShanah [the Rambam's Commentary to the Mishnah (Rosh HaShanah 1:1)].

2. Lest the shofar not be sounded in the court and thus the laws of the Jubilee year not apply, as stated in the previous halachah.

3. For the likelihood is that it will be sounded.

4. Even though the laws of the Jubilee year do not take effect until the sounding of the shofar on Yom Kippur, the sanctity of the year begins on Rosh HaShanah [the Rambam's Commentary to the Mishnah (Rosh HaShanah 1:1)].

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמעשה רקחעודהכל

מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיוּ עֲבָדִים נִפְטָרִים לְבָתֵּיהֶן וְלֹא מִשְׁתַּעְבְּדִין לַאֲדוֹנֵיהֶן. וְלֹא הַשָּׂדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. אֶלָּא עֲבָדִים אוֹכְלִין וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים תָּקְעוּ בֵּית דִּין בַּשּׁוֹפָר נִפְטְרוּ עֲבָדִים לְבָתֵּיהֶן וְחָזְרוּ שָׂדוֹת לְבַעֲלֵיהֶן:

בבלי ראש השנה ח׳:, בבלי ערכין כ״ח:

מר״ה ועד יוה״כ וכו׳. שם בפרשת בהר סיני וכשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים מלמד שהיא מתקדשת מר״ה אמר רבי יוחנן בן ברוקא לא היו עבדים משועבדים וכו׳ כלשון רבינו:

ומ״ש: מר״ה ועד יוה״כ לא היו עבדים נפטרים וכו׳ – שם עלה ח׳ ע״ב:

מר״ה ועד יום הכפורים וכו׳. פ״ק דר״ה דף ח׳ וכר׳ ישמעאל [בנו של ר׳ יוחנן] בן ברוקה ולא פסק כחכמים משום דסתם מתניתין אתיא כוותיה:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמעשה רקחהכל

(טו) דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה אחד הוא לכל דבר. כל שאסור בשביעית מעבודות^א הארץ, אסור בשנת יובל, וכל שמותר בשביעית, מותר ביובל, ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית, לוקין עליהן ביובל, ודין פירות שנת יובל באכילה ובמכירה ובביעור, כדין פירות שביעית לכל דבר:

With regard to the land being allowed to rest, the laws of the Jubilee year are the same of those of the Sabbatical year. Whatever agricultural labors¹ are forbidden² in the Sabbatical year are forbidden in the Jubilee year. Whatever is permitted in the Sabbatical year is permitted in the Jubilee. Whenever the performance of a labor is punishable by lashes in the Sabbatical year,⁠³ it is punishable by lashes in the Jubilee year. [Similarly,] the laws governing the eating,⁠⁴ sale,⁠⁵ and removal⁶ of the produce of the Jubilee year are the same as those governing the produce of the Sabbatical year in all respects.

1. We have used this translation because both work with the land and work with trees are forbidden in the Sabbatical year. See Chapters 1 and 2 above.

2. By both Rabbinic and Scriptural Law.

3. See Chapter 1, Halachah 2.
Sefer HaMitzvot (negative commandments 224-226) and Sefer HaChinuch (mitzvot 333-335) include the prohibitions against working the land, harvesting the aftergrowth of crops, and harvesting fruit in the Jubilee year among the 613 mitzvot of the Torah.

4. I.e., the respect given to the produce of the Sabbatical year, as explained in Chapter 5.

5. See Chapter 6.

6. See Chapter 7.

א. ד (גם פ, ק): מעבודת. אך הכוונה לחלק בין העבודות השונות.

משנה תורה דפוסיםרדב״זכסף משנהעודהכל

דִּין הַיּוֹבֵל בִּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ וְדִין הַשְּׁמִטָּה אֶחָד הוּא לְכׇל דָּבָר. כׇּל שֶׁאָסוּר בַּשְּׁבִיעִית מֵעֲבוֹדַת הָאָרֶץ אָסוּר בִּשְׁנַת יוֹבֵל. וְכׇל שֶׁמֻּתָּר בַּשְּׁבִיעִית מֻתָּר בַּיּוֹבֵל. וּמְלָאכוֹת שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן בַּשְּׁבִיעִית לוֹקִין עֲלֵיהֶן בַּיּוֹבֵל. וְדִין פֵּרוֹת שְׁנַת יוֹבֵל בַּאֲכִילָה וּבַמְּכִירָה וּבַבִּעוּר כְּדִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לְכׇל דָּבָר:

דין היובל בשמטת הארץ וכו׳. מבואר בכתובים שכל מה שכתוב בשמטה כתוב ביובל:

(טו-טז) דין היובל בשביתת הארץ וכו׳ יתירה שביעית על היובל וכו׳ – בת״כ פרשת בהר ובסיפרי פרשת ראה:

יובל משמיט קרקע בתחלתו וכו׳ – בערכין פרק המקדיש (ערכין כ״ח):

משנה תורה דפוסיםרדב״זכסף משנההכל

(טז) יתירה שביעית על היובל, שהשביעית משמטת כספים, ואין היובל משמיט כספים^א. ויתר יובל על השביעית, שהיובל מוציא עבדים, ומשמיט קרקע, וזה הוא דין מכירת שדות האמור בתורה, והיא מצות עשה, שנאמר ״גאולה תתנו לארץ״ (ויקרא כ״ה:כ״ד). יובל משמיט קרקע בתחילתו, ושביעית אין משמטת כספים אלא בסופה, כמו שביארנו:

The Sabbatical year has an added dimension lacking in the Jubilee, for debts are nullified in the Sabbatical year,⁠¹ and they are not nullified in the Jubilee. The Jubilee year has an added dimension lacking in the Sabbatical year, for in the Jubilee, servants are released and land is released. This refers to the laws regarding the sale of land in the Torah.⁠² This is a positive commandment,⁠³ as [Leviticus 25:24] states: "You shall grant redemption to the land.
The Jubilee year releases land at its beginning,⁠⁴ while the Sabbatical year does not release debts until its conclusion, as explained.⁠⁵

1. As related in Chapter 9.

2. See Leviticus 25:23-28.

3. Sefer HaMitzvot (positive commandment 138) and Sefer HaChinuch (mitzvah 340) includes this commandment among the 613 mitzvot of the Torah. This mitzvah is described at the beginning of the following chapter.

4. On Yom Kippur, as stated in Halachah 14.

5. As stated in Chapter 9, Halachah 4.

א. ד (מ׳ואין׳): ולא יובל. קיצור מכוון, שבמקרה זה לא הזיק לתוכן, אלא רק לצחות הלשון.

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמעשה רקחעודהכל

יְתֵרָה שְׁבִיעִית עַל הַיּוֹבֵל שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים וְלֹא יוֹבֵל. וְיוֹתֵר יוֹבֵל עַל הַשְּׁבִיעִית שֶׁהַיּוֹבֵל מוֹצִיא עֲבָדִים וּמַשְׁמִיט קַרְקַע. וְזֶהוּ דִּין מְכִירַת שָׂדוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וְהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:כ״ד) גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. יוֹבֵל מְשַׁמֵּט קַרְקַע בִּתְחִלָּתוֹ וּשְׁבִיעִית אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים אֶלָּא בְּסוֹפָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

בבלי ערכין כ״ח:

יתירה שביעית על היובל וכו׳. בת״כ בפ׳ ראה בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים והלא דין הוא וכו׳ ק״ו ליובל שישמט הכספים ומה אם שביעית שאינה מוציאה עבדים משמטת כספים יובל שהוא מוציא עבדים אינו דין שישמט כספים ת״ל וזה דבר השמטה שמוט שביעית משמטת כספים ואין היובל משמט כספים יובל מוציא עבדים ואין השמטה מוציאה עבדים:

יובל משמט קרקע וכו׳. זה מתבאר ממה שכתבנו מת״כ שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שהיא מתקדשת מר״ה:

והשביעית אינה משמטת אלא בסופה וכו׳. שנאמר מקץ שבע שנים כדכתיבנא לעיל ואיתא בפרק המקדיש שדהו:

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טו]

יובל משמט קרקע בתחילתו וכו׳. ולאו דוקא קרקע אלא ה״ה שלוח עבדים וכמ״ש לעיל הל׳ י״ד אלא כלפי שם שמיטה נקט הכי:

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםרדב״זכסף משנהמעשה רקחהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שמיטה ויובל י, משנה תורה דפוסים שמיטה ויובל י, מקורות וקישורים שמיטה ויובל י, תשובות הרמב"ם הקשורות למשנה תורה שמיטה ויובל י, ראב"ד שמיטה ויובל י, רדב"ז שמיטה ויובל י – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, כסף משנה שמיטה ויובל י, משנה למלך שמיטה ויובל י – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מעשה רקח שמיטה ויובל י – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה שמיטה ויובל י – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה מהדורה בתרא שמיטה ויובל י – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח שמיטה ויובל י – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, חדושי ר' חיים הלוי שמיטה ויובל י – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, שבת הארץ שמיטה ויובל י

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון